עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
בחירה  (5)
חברה  (5)
כוונה  (5)
תפילה  (5)
אהבה  (4)
הרגשה  (4)
ירידה  (4)
רצון  (4)
חיסרון  (3)
אור  (2)
אמונה  (2)
בורא  (2)
ביקורת  (2)
בירור  (2)
גילוי  (2)
גשמיות  (2)
דבקות  (2)
הפרעות  (2)
השפעה  (2)
חבר  (2)
חיבור  (2)
חשיבות  (2)
יגיעה  (2)
כלי  (2)
לשמה  (2)
מסך  (2)
צמצום  (2)
קבוצה  (2)
קנאה  (2)
רווח  (2)
רוחניות  (2)
תיקון  (2)
אברהם  (1)
אגו  (1)
אהבת חברים  (1)
איחוד  (1)
אישה  (1)
אסור  (1)
בושה  (1)
בחירה חופשית  (1)
ביטול  (1)
ברית  (1)
גורל  (1)
גמר תיקון  (1)
דורות  (1)
דמעות  (1)
דרך ייסורים  (1)
דרך תורה  (1)
הבחנה  (1)
הדרכה  (1)
הנאה  (1)
הסתר  (1)
הסתרה  (1)
השגה  (1)
התלבשות  (1)
התקדמות  (1)
התקרבות  (1)
זדונות  (1)
זכות  (1)
זכייה  (1)
זכר  (1)
חיים  (1)
חסדים  (1)
חפץ חסד  (1)
חתן  (1)
יום  (1)
ייאוש  (1)
יין  (1)
ימין  (1)
יצר הרע  (1)
יראה  (1)
כלה  (1)
לא לשמה  (1)
להשפיע  (1)
ליבא  (1)
לייחד  (1)
לילה  (1)
מדרגה  (1)
מדרגות  (1)
מה  (1)
מוות  (1)
מוחא  (1)
מותר  (1)
מחויבות  (1)
מחשבה  (1)
מחשבות  (1)
מטרה  (1)
מי  (1)
מילוי  (1)
מלחמה  (1)
מלך  (1)
מלכות  (1)
מצב רוח  (1)
מרגל  (1)
משפחה  (1)
נברא  (1)
נגלה  (1)
נישואין  (1)
נסתר  (1)
נפילה  (1)
נשמה  (1)
סבל  (1)
סעודה  (1)
עבודה  (1)
עליה  (1)
עלייה  (1)
ערבות  (1)
ערכים  (1)
פירמידה  (1)
פרק 113  (1)
פרק 114  (1)
פרק 115  (1)
פרק 116  (1)
פרק 117  (1)
פרק 118  (1)
פרק 119  (1)
פרק 120  (1)
פרק 121  (1)
פרק 122  (1)
פרק 123  (1)
פרק 124  (1)
פרק 125  (1)
פרק 126  (1)
פרק 127  (1)
פרק 128  (1)
פרק 129  (1)
פרק 130  (1)
פרק 131  (1)
פרק 132  (1)
פרק 133  (1)
פרק 134  (1)
פרק 135  (1)
פרק 136  (1)
פרק 137  (1)
פרק 138  (1)
פרק 139  (1)
פרק 140  (1)
פרק 141  (1)
פרק 142  (1)
פרק 143  (1)
פרק 144  (1)
פרק 145  (1)
פרק 146  (1)
פרק 147  (1)
פרק 148  (1)
פרק 149  (1)
פרק 151  (1)
פרק 152  (1)
פרק 153  (1)
פרק 154  (1)
פרק 155  (1)
פרק 156  (1)
פרק 157  (1)
פרק 158  (1)
פרק 159  (1)
פרק 160  (1)
פרק 161  (1)
צניעות  (1)
צער  (1)
קבוצה פנימית  (1)
קדושה  (1)
קיצור  (1)
קליפה  (1)
קליפות  (1)
קשר  (1)
רגש  (1)
רע  (1)
רצונות  (1)
שגגות  (1)
שיכור  (1)
שינוי  (1)
שכינה  (1)
שכל  (1)
שכר  (1)
שליטה  (1)
שמחה  (1)
שער  (1)
שפת הענפים  (1)
תאווה  (1)
תיקון כללי ופרטי  (1)
תענוג  (1)
תענוגים  (1)
תקנון  (1)
תשובה  (1)
ארכיון
להורדת הספר בקובץ PDF

שיחות על שלבי הסולם - כרך ד'
בלוג קבלה ומדע


ספרים נוספים בסדרה
האזן לקטעים מהספרים
לוח מושגים
מהו חיסרון נכון?


אתר קבלה לעם


161. יצר הרע - המדריך הנאמן
07/12/2013 21:11
shlavim
פרק 161, יצר הרע, הדרכה, יגיעה, חברה

שיחה (6.11.03) על מאמר: "מאדם רע אסור לשמוע דבר טוב"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת לך לך, עמ' 89

למה אסור לשמוע מאדם רע דבר טוב? איך בכלל יכול להיות טוב באדם רע? והאם יכול להיות ההפך, רע באדם טוב? נראה שכן. הפלא בבריאה הוא שהאדם מתקשה לקבל את העובדה, שאפשר להתקדם לשלמות ולנצחיות רק מתוך ההפך מהן. שהרצון לקבל, ביסודו אינו טוב ואינו רע, אלא על ידי כך שנכנס בו האור, הוא נותן לרצון לקבל כוונה להשפיע.

וללא כוונה להשפיע, הרצון לקבל הוא חומר. אין לו אפילו דרגות עביות. דרגות עביות מתחילות להיווצר ברצון לקבל במידה שהוא מתחיל להשתמש בכוונה. אם הכוונה היא על מנת לקבל, דרגות העביות הן שורש, א', ב', ג', ד' לעצמו. ואם הכוונה היא על מנת להשפיע, דרגות העביות הן שורש, א', ב', ג', ד' לבורא. והעביות עצמה היא לא לעצמו ולא לבורא, אלא החומר עצמו, שנהנה ומרגיש רק את מציאותו בעולם.

וכנגד החומר הזה אין דבר שצריך להתהפך או להשתנות, אלא מתוך הכוונות על מנת לקבל, שהחומר הזה מגלה שהן רוכבות עליו, הוא מגלה שהן לא טובות. הוא מגלה את הכרת הרע שבו בתוך החומר, מגלה שהכוונות הן רעות, שהוא לא יכול ליהנות בגלל שהכוונות שלו לא נכונות, כי הוא רוצה ליהנות רק לעצמו. ואז הוא משתדל להחליף את הכוונות לכאלה שבאמצעותן הוא אכן יכול ליהנות, ומגלה בהדרגה שהן כוונות על מנת להשפיע. הכוונות אינן שייכות לחומר עצמו.

והאדם לא מבין, ולא רוצה להסכים שהבורא ברא את הבריאה כך, שההפך מהתגלות האלוקות הוא מה שמעורר אותנו. שהיצר הרע הוא בעצם האמצעי היחיד, הנאמן, שמקרב את האדם למטרה. הוא זה שלא נותן לו להישאר כדומם, ללא תנועה, שמזיז אותו כל הזמן עוד ועוד לחפש ולמצוא ולראות עד כמה הוא מפסיד בגללו ולא מסוגל להשיג דבר טוב.

ובלי היצר הרע, האדם היה נעצר. כי אם הוא פועל על פי עצתו של היצר הרע, הוא מרגיש את עצמו נכנס לצרות, ואז מתחיל לשנוא את היצר הרע, ומגיע לפתרון הנכון. הוא רוצה להחליף את הכוונה על מנת לקבל, בכוונה על מנת להשפיע. ובכך היצר הרע מסיים את תפקידו.

לכן עלינו לאהוב את היצר הרע. אולי לא לאהוב אותו, אבל לכבד את תפקידו ולהעריך את מה שהוא עושה עבורנו, את האופנים השונים שבהם הוא פועל כלפינו כדי לסובבנו לכיוון הבורא ולהיות עזר כנגדו. לכן אברהם אומר ללוט: "אם תלך לשמאל, אני הימינה, ואם תלך ימינה, אני שמאלה". ולא מפני שאברהם לא ידע לאן ללכת, אלא אם לוט בוחר דרך, אברהם יודע שדרכו שלו תהיה הפוכה.

ובלעדי לוט הוא לא היה יודע. בלעדיו הוא היה נשאר חפץ חסד, במצב חסר כיוון. ורק לשם כך קיים היצר הרע. ואף על פי שהוא נראה לאדם לעיתים רע ולעיתים טוב, צריך תמיד לשמוע את ההפך מעצתו, ולראות איך הוא מכוון באמצעותה לכיוון הנכון.

ודאי שהבורא שהוא "כל יכול" יכול היה לברוא אחרת, אך אין ביכולתו של האדם לדמיין לעצמו למה הבורא ברא כך ולא אחרת, כי המחשבה הזאת קדמה לבריאת האדם, ואין ביכולתו להשיגה. וברור שביכולתו של הבורא לעשות זאת. אלא שעל פי תפישתנו ואם נשתמש במילים שלנו, בשפה שלנו, לבורא לא הייתה עצה אחרת, אפשרות אחרת לברוא נברא, מישהו מחוצה לו, ולכוון אותו אליו, שיהיה דומה לו בכל התכונות, בכל הקומה, בכל העוצמה, אם לא באמצעות חומר שמרגיש תענוג, וכוונה שמכוונת את החומר בצורה הפוכה.

אחרת החומר הזה היה נשאר תמיד בשליטת הבורא, ונדבק אליו בהתאם לעוצמת הרצון, ונמצא כל הזמן בעביות דשורש, בביטול עצמו, בעביות דשורש של עצמאות. אבל מפני שמגיעות לחומר הזה כוונות הפוכות משל הבורא, מצד אחד הוא מתרחק מהבורא, אבל מצד שני הוא מקבל את הכיוון איך להידבק אליו. ואז, בהתרחקותו, הוא רוכש עצמאות, ובדבקותו הוא רוכש מידת השתוות הצורה לבורא, ונעשה כמוהו. וללא עזרת היצר הרע, החומר של האדם, הרצון לקבל עצמו לעולם לא יכול היה להיות בקומה שווה עם המאציל.

מי מדריך את האדם איך ללכת?

היצר הרע הוא המדריך הנאמן של האדם, שבאמצעותו נגיע למטרת הבריאה. תלוי רק איך האדם מקבל את המדריך, אם הוא מקבל אותו בתוך הרצון לקבל שלו או שהוא מקבל אותו בצורה הפוכה, קורא אותו נכון, שהוא מדריך אותו איך לא ללכת.

אם היצר הרע עובד יחד עם הרצון לקבל ובא אל האדם בטבעיות, הוא מראה לו את כל הבורות בדרך, לאן הוא עלול ליפול. ואם האדם קורא אותו נכון, שהיצר הרע מושך אותו, רק לדברים רעים על מנת שיתגבר עליהם, ויעדיף במקומם להידבק בבורא, מתוך כך מתגלה לו העזרה הנכונה שלו.

אין דרך אחרת לבנות עצמאות פרט ליצר הרע המתחיל למשוך את האדם לצד כלשהו, והוא נוהג כמו אברהם, אם היצר הולך שמאלה, הוא יפנה ימינה, ואם ימינה, הוא יפנה שמאלה. הוא יודע שאם הוא יתגבר על המשיכה שלו לאותו כיוון, ליהנות ממשהו או לעשות משהו, ובמקום להימשך לכיוון הזה הוא ידבק בבורא, אז הוא הרוויח דבקות בבורא, את היגיעה הזאת.

והיצר הרע מושך אותו ימינה ושמאלה לכיוון כלשהו, אומר לו "בוא, נהנה שם". ואם הוא מתגבר עליו, אבל לא על ידי כך שהוא הורס את הרצון לקבל, מסתגר במנזר, וכולי, אלא הוא מעמיד כלפי כל מה שמושך אותואת הבורא, את הגדלות שלו, את נצחיותו ושלמותו כגדולים וחזקים יותר מהמשיכה הזאת. ואז עליו לבקש מהבורא שיתגלה, שייתן לו כוח, שייתן לו קבוצה, ושהקבוצה תשפיע עליו את גדלות הבורא. אז הוא לא יימשך לא ימינה ולא שמאלה, ולמרות כל המשיכות הללו הוא יישאר בכיוון הבורא וידבק בו.

וכך, בכל המשיכות שהיצר הרע מושך את האדם, ימינה ושמאלה לכל מיני תענוגים שונים באופיים ובתוכנם, הוא מעורר באדם בדיוק את אותם כיוונים, אותם אופנים שבאמצעותם הוא בונה את צורת המשיכה שלו לבורא. בכך הוא בונה את הפרצוף שלו, את כל הצורות שלו, את הפרצוף דקדושה שלו. והיצר הרע עושה בדיוק את העבודה הנכונה, בכמות ובאיכות, ובזה אחר זה, בסיבה ומסובב, ובכל הצורות שהוא מתגלה בו, ונותן לאדם בדיוק את אותם הפיתויים שאם האדם הופך אותם ועל פניהם משתוקק לבורא, הוא מוסיף ומוסיף לפרצוף דקדושה שלו.

האם תוצאה דומה יכולה לבוא מיצר טוב במקום מיצר רע?

איך יכול להיות באדם יצר טוב, אם הוא כולו תוצאה משבירת הכלי, שנשבר כליל? איך יכול להיות בו משהו טוב? גם הנקודה שבלב לא נקראת "טוב". הנקודה שבלב לא מושכת את האדם לדברים טובים. היא מושכת אותו לתענוגים שמעבר לאלה המלובשים סביבו בכסף, בכבוד, במושכלות וכולי, אבל אלה עדיין תענוגים.

ולהימשך סתם כך לתענוגים גדולים יותר, זה לא נקרא טוב. אדם הסתפק במשכורת של אלף דולר לחודש, ופתאום הוא נמשך למאה אלף דולר, רוצה בהם והולך לגנוב, מה טוב בזה? הוא פשוט נמשך ליותר. אבל "טוב" לא נקרא להימשך למשהו גדול יותר. אם יש לאדם מסך, רצון גדול יותר, זה טוב, אבל אם אין מסך, זה רע. סתם רצון לקבל גדול יותר לא נקרא "טוב". הוא גורם הכרחי שצריך להתגלות בדרך, אבל הוא לא חיובי. השאלה היא, אם בכוחנו לעשות ממנו חיובי.

סתם משיכה לדברים גדולים יותר יכולה להיות רעה מאוד. ואז "שב ואל תעשה" עדיף. הרבה פסוקים מדברים על כך. בקבלה מורים לאדם להישאר בצמצום עד שיהיה לו מסך לעשות על מנת להשפיע. לעורר רצון לקבל רק באותה מידה שבה הוא יכול להשתמש בו בעל מנת להשפיע. מטרת הבריאה היא להידבק לבורא, ולא סתם לשבת על שק של רצונות שאין להם שום תיקון. להיות בקדושה אפילו מעט, זה נקרא "טוב", ולא ההפך מזהלהיות בגדלות הקליפה.

מתי יגיעה מכוונת לכיוון הטוב?

המשפט הזה: "אם מעשה דורש יגיעה, נראה שהוא לכיוון הטוב. ואם הוא לא דורש יגיעה, נראה שהוא לכיוון הרע", אינו מגדיר נכון מהי יגיעה. לפעמים אדם מתאמץ ומזיע, אבל בתכנון איך לפרוץ בנק. כשלעצמו, אין זה עניין פשוט. נדרשים כמה אנשים שיעבדו ויכינו הכול - הרצון מחייב אותו. השאלה היא כנגד מה היגיעה. אם היגיעה הולכת יחד עם הרצון, כדי לבצע אותו וליהנות בלי שום קשר עם הבורא, זאת יגיעת היצר רע.

ובקבלה היא אינה נחשבת ליגיעה. האדם יכול להזיע כל חייו כדי להרוויח משהו שאותו הוא שם לעצמו כמטרת חיים, אבל המאמץ שלו לא נחשב יגיעה. ברוחניות היגיעה נחשבת רק למה שמביא את האדם לדבקות בבורא, שמשפר אותו ומקרב אותו להידמות לבורא. ויתר הדברים אינם יגיעה. בהתאם לכך לומדים דברים מעניינים בהלכות שבת. מהי "עבודת השבת"? בשבת ישנם מצבים שבהם האדם יכול להזיע, אבל זה לא נחשב שהפר את השבת, שחילל שבת, כי הם לא שייכים לעבודה כנגד יצר הרע, כדי להידבק בבורא.

איך בודקים אם המעשה נכון או לא?

אם האדם, במקום לשבת וללמוד, עושה עבודה אחרת שהגוף תומך בה יותר או שנעלמו לו הרצון או הכוונה, איך הוא בודק אם הוא עושה מעשה נכון או לא? קשה לומר. האדם לא יכול לעשות חשבון עם כל הסיבובים שלו, איך באמת החליט על משהו, והוא לא יכול לרדת לעומק דעתו מה הוא עושה כדי להחליט שכדאי לו או לא, וכמה ולמה. מעורבים בכך כבוד שהאדם מקבל מהחברה, נחיצות שהאדם מרגיש מתוך עצמו או מהחבר שמזמין אותו להצטרף לעבודה למען הקבוצה. מעורבים בכך אלף ואחד גורמים שמקיימים ביניהם יחסים ומדידות כאלה, שכרגע איננו מסוגלים לאמוד ולהעריך נכון.

אבל איך בכל זאת להחליט בכל מצב ומצב? אם המעשים לא נובעים מנחיצות של החברה, כי בחברה שמתקיימת, חייבים להיות סדרים קבועים וברורים של תורנות, אם המעשים לא באים כ"מצוות שהזמן גרמן", יש לבחור תמיד במעשים שבהם יכולים להיאחז עוד יותר בכוונה על מנת להשפיע, בכוונה להידבק במאציל. כי אם מתרחקים מהכוונה הזאת, אם מאבדים את הקשר הזה, אולי נמצאים במעשה מועיל ובעבודה למען הקבוצה וההפצה, שאז לא ההשתוקקות של האדם מעוררת אור מקיף, אלא האור מאיר מכללות היגיעה והעבודה שלו.

איך האדם יודע אם הוא משפיע או לא משפיע?

לראות אם אדם משפיע זה עניין קשה מאוד. לפני הכול, יש לראות למי משפיעים, ולגלות האם יש לו רצון לקבל את אשר אני רוצה להשפיע לו. ואז לראות אם אני משפיע, ואם הוא מקבל ונהנה מהשפעתי. ואם אני משפיע ומקבל תענוג מכך שהוא נהנה או שהתענוג בא מההנאה שלי, וזה לא נחשב שאני משפיע. כי המעשה הוא השפעה, אבל לצורך הנאה עצמית. יש ברצון להשפיע הרבה גורמים. כלומר, להיות משפיע זה מעמד שצריך לבנותו בהדרגה, על כל היסודות והמרכיבים שלו.

מה פירוש לאהוב את היצר רע?

"לאהוב את היצר הרע" הכוונה שצריך לאהוב אותו בשל עבודתו, לראות כמה המלאך הזה עובד עלינו בקפדנות, בנאמנות, ושוקד על משימתו לעורר אותנו לכיוון הנכון. אופן העבודה שלו הפוך ממה שהאדם צריך לעשות, אבל העבודה שלו עלינו מתמדת בצורה יוצאת דופן ממש.

ואפשר ללמוד ממנו. כלומר, לא צריך לעשות דבר חוץ מלהיות ער כל הזמן לאופן שבו המצבים הללו באים, ושהם באים לא על ידי החומר שלי, אלא על ידי כוח זר שנמצא בי, ומעורר אותי בלי הפסקה לכיוון ההפוך מהבורא. ואם האדם מתמיד ועושה ההפך ממנו, לקראת הבורא, הוא נמשך בדיוק לבורא. כך לפי הכמות, לפי האיכות, לפי האופי, ולפי סדר הפעולות שהוא מזמין בנו, של מחשבות ורצונות, הוא בונה באדם, תא אחרי תא, את הפרצוף הרוחני שלו.

האם יש הפסקות בפעולת היצר הרע?

אין הפסקות בפעולת יצר הרע. הוא הגן הרוחני שלנו שמתפתח. ומפני שהוא נמצא אחרי שבירת הכלים, הוא מושך אותנו לכיוונים ההפוכים מהבורא. עלינו רק לתקן את הכוונה על הגן הזה, ואז הוא יתפתח נכון. הגן עצמו מתפתח כל הזמן. הוא היה כרשימו פשוט, שעכשיו מתחיל לתפוח עוד ועוד כמו בצק, ועל האדם רק ליצור ממנו צורה.

מה קורה אם האדם יושב ולא עושה דבר?

אותו יצר הרע מעורר את האדם על ידי חסרונות לכל מיני מעשים. אם האדם הולך יד ביד עם היצר הרע ועושה את המעשים הללו, הוא מגיע למצב שרע לו, שהתוצאות שלו רעות. והתוצאות הרעות שלו מתגברות והולכות ומתחברות יחד עד למידה כזאת, שהאדם לא יכול לסבול אותן. ואז הוא לא מסכים עוד עם צורת התפתחות כזאת ומתהפך, עושה מהפכה פנימית, עושה משהו עם עצמו ומשתנה. אבל לאחר זמן הוא שוב ממשיך והולך עם היצר הרע.

וכך הוא שוב ושוב ממשיך עם יצר הרע. בימינו אנו מגלים שאנו עומדים על סף מצב כזה, שאם נמשיך להתפתח עם היצר הרע, חיינו יהיו גרועים ממוות. ייאוש וסמים ימלאו את העולם. אנשים יהיו שקועים בייאוש או בסמים או בשניהם יחד, לא תהיה להם ברירה אחרת. ובכך, על ידי שנאה למצבו, האדם סוף סוף יגלה שהוא חייב לשנות את כל היחס שלו לחיים, למציאות ואל עצמו. ואז תגיע מהפכה פנימית בהסתכלות על כל החשבון שהאדם עושה, עם הטבע שלו ועם צורת ההתפתחות שלו.

ואז יתגלה לנו שמתחילת הבריאה, או יותר נכון, מאז חורבן בית ראשון ובית שני התפתחנו באופן מקולקל, שהקלקול התרחש כבר אז, ורק עכשיו הוא מתגלה. נגלה שלמעשה, אנו חייבים ללכת לא לפי עצת יצר הרע, אלא הפוך מעצתו. לקבל ממנו צורה ודרך, אבל בדיוק לכיוון ההפוך מזה שהוא מצביע עליולא לכיוון הרצון לקבל, אלא לכיוון המאציל. יצר הרע נותן עצה ממה ליהנות, אבל ליהנות לרצון לקבל. על ידי זה שהאדם הופך את אותה צורה, הוא מהנה את הבורא. היצר הרע נותן לאדם תבניות מוכנות לביצוע ולעשייה.

איך הופכים את היצר הרע לטוב לפני המחסום?

לפני המחסום האדם חייב להחליט שהוא רוצה רק להיות דבוק בבורא. להגיע למצב של "חולת אהבה אני".

מה לעשות אם נמשכים לכיוון כלשהו?

אם האדם מרגיש משיכה לכיוון מסוים, הבעיה שלו היא איך לא להיפרד מההכרה שעכשיו עובד עליו כוח מיוחד, שליח, שרוצה לכוון אותו לבורא. עליו לבדוק אם הוא נמצא בקשר מספיק עם הבורא או עם החברה, כדי שיעזרו לו לא להתנתק מהכיוון הנכון. ויתר הבירור מתקיים בתוך האדם.

העיקר הוא, בכל מצב ומצב, לא להרשות לעצמך, ככל שניתן, להתנתק מהקשר עם הבורא. בכך האדם עושה את העבודה יחד עם היצר רע לכיוון הנכון. יצר הרע מושך לכיוונים שונים, והאדם נשאר בקשר עם הבורא על פניהם.

ואם המחשבה על הקשר היא מלאכותית?

החברה צריכה לספק לאדם חשיבות מספקת להחזיק בקשר עם הבורא. שהחשיבות הזאת והפחד להתנתק מהקשר יתנו לאדם כוח, למרות כל ההפרעות, להישאר בקשר, במחשבה, בדבקות, ב"אין עוד מלבדו". המצבים הללו אינם פשוטים, ולוקח שנים עד שהאדם עובר אותם. ובינתיים, אף על פי שהאדם לא יכול לעשות חשבון עדיין, מספיק שיחזיק בקשר.

במה שונה עבודת השמירה על הקשר עם הבורא, בין הנמצאים בחברה רוחנית לבין אלו שמחוצה לה?

ההבדל בין היחס שלנו לבורא בעבודה הרוחנית, לבין יחסם של מי שנמצאים בחוץ, הוא שלהם אין הפרעות. הם לא מרגישים שזאת העבודה שלהם. הם לא מרגישים שלמרות כל ההפרעות הם צריכים רק דבר אחד - להישאר בקשר עם הבורא.

האדם אינו יודע עדיין איך אפשר להפוך את המעשים שהיצר הרע מעורר בו, ולבצעם בעל מנת להשפיע. הוא לא יכול לתאר לעצמו מה אמורה להיות הצורה הנכונה של המעשים. אבל בינתיים, הצורה הנכונה בשבילו היא רק להישאר בדבקות.

איך אפשר לשמור על ערנות במלחמה הזאת?

אפשר לא להיכנע למלחמה, כלומר, לא לשכוח זאת, ורק החברה יכולה לתת לאדם חשיבות כזאת. לאדם עצמו זה עולה בהרבה ייסורים להגיע לחשיבות הזאת, היא צריכה להיות חרוטה בבשרו וזה אורך שנים רבות. החברה יכולה להעלות לאדם את החשיבות לדרגה כזאת, שבה הוא כל הזמן ער ומפחד מניתוק, כמו שמתאר בעל הסולם, שניתוק לרגע אחד מהבורא הוא העונש הגדול ביותר בעולם.

איך נשאר האדם בנכונות לשמור על קשר עם הבורא כל הזמן?

אם הבורא חשוב לאדם, הוא שומר עמו על קשר. החברה צריכה לטפטף לאדם כל הזמן חשיבות, וגם האדם עצמו צריך לעשות כך. האדם צריך לא להתנתק מהבורא, ולשהות כמה שיותר בנקודת החיבור ולחפש אחריה. והאמצעי לזה הוא החשיבות של מצב החיבור לבורא.

ומאין האדם לוקח חשיבות? מכל מקור אפשרי. הוא קורא ספרים על כך, שומע מוזיקה, הרצאות וכולי. אומרים שהחברה משפיעה על האדם יותר מכול. כלומר, גם ספרים נקראים חברה. כל מה שהאדם מתרשם ממנו מבחוץ, לא מתוכו אלא מחוצה לו, הכול נקרא "חברה". אבל המשפיע ביותר על האדם היא דעת הקהל מסביבו. ועל החברה להיות גדולה וחשובה וחזקה דיה כדי להכניס בו את המודעות הזאת.

במה האדם קובע כאן משהו?

בכך שהוא בוחר את החברה, ומשכנע את עצמו שהחברה הזאת גדולה, טובה וחשובה מאין כמותה. ואז ממילא מה שהיא משפיעה לו נעשה חשוב וגדול בעיניו. כלומר, על האדם להכניע את עצמו כלפי החברה, ועל החברה לפרסם לו את הדרוש. ואם האדם מנתק את הקשר, הוא משול לבהמה, כי הבחירה היחידה שלו היא בחירה בחברה.

האם אפשר להתרשם מגודלה של כל חברה?

אפשר להתרשם אפילו מחברה קטנה, מפני שהשפעת החברה תלויה יותר במידה שבה האדם נכנע כלפיה. הגורם הזה חשוב יותר מסוג החברה. החברה יכולה להיות חברת תלמידים מתחילים, שלא יודעים דבר, אבל יש להם התפעלות תמימה כזאת, שהם רוצים משהו וזהו. ואז הגדול מתפעל מאותה התפעלות שיש בהם.

איך אם מתפעלת מהתינוק שלה, ממה שיש בו, מהרצון שלו, ממה הוא רוצה? על ידי האהבה, על ידי החשיבות. שהוא חשוב לה יותר מחייה. כך סידר זאת הטבע. ואז כל הגה שהוא מוציא מפיו ממלא את כל עולמה והיא לא רוצה דבר פרט לכך, רק לשמוע אותו, ורק למלא כל רצון קטן שהוא מביע. אז מה קובע, גודל התינוק? לא, קובעת מידת החשיבות, האהבה, ההערכה.

ואם אין את כל אלה?

ואם אין את כל אלה, זה נקרא ש"אין חברה", שהאדם נמצא בידיים של עצמו, כלומר, נתון לחסדי הטבע.

איך גורמים לחברה להיות בתוכי כל הזמן?

איך לגרום לכך שתהיה לנו חברה, שתשפיע לנו כל הזמן טוב ושתעלה את נושא חשיבות הבורא? אולי אם החברה עצמה לא עושה מספיק פרסום, צריך לקחת אנשי פרסום שיפרסמו למעננו אודות זה. צריך להתחיל לעבוד על כך באופן מלאכותי. צריך לראות ולשמוע. אין ברירה אחרת. אם האדם רוצה להתקדם בדרך מבוקרת, הוא יכול לעשות זאת רק על ידי מישהו חיצוני שמכוון אותו נכון.

האם צריך להעלות את חשיבות היגיעה כדי להפוך עצות של הרצון לקבל?

לא. חשיבות היגיעה היא רק בדיקה. אבל חייבת להיות המודעות שחשוב לעשות אחרת מעצות הרצון לקבל. שהרצון לקבל, כלומר הכוונה שיש בנו, המשיכה, הדחפים שאנו מקבלים, נועדו תמיד לנתק את האדם מהבורא. ועל האדם להתנגד להם. וצורת ההתנהגות הזאת, כיוון התנהגות הזה, הם המכתיבים את צורת היגיעה.

מהו "לבוש של תלמיד חכם"?

"לבוש של תלמיד חכם" נקרא כוונתו של התלמיד דלהשפיע - "טליתו של תלמיד חכם". בשבילה הוא לומד, היא העטרה שלו, בה הוא רוצה להתלבש. כי "תלמיד חכם" נקרא מי שלומד מ"חכם", לומד מהבורא את המחשבות והמעשים שלו.

האם כדאי לבדוק, לצורך התיקון, מאיזה צד ועל ידי מה בא היצר הרע?

לא. כי היצר הרע יכול להיראות ולהישמע בלבוש אם הבאה בטענות אל בנה. לכן העניין הוא לא ההתלבשות בלבושים החיצוניים: אישה, ילדים, חברים וכולי. הלבוש כלל לא חשוב, וגם האדם שדרכו זה בא לא אשם בכך, בלבוש החיצוני שלו. לשנוא אדם כלשהו על היותו "מלאך היצר הרע" זהו יחס מוטעה לחלוטין, כי הכול הוא יצר הרע שלנו, המתגלה על ידי מישהו אחר. כולם שליחים שאין בהם לא טוב ולא רע. אלא שכך האדם מגלה את הופעת הבורא כלפיו, וכך הוא מעורר אותו. אם האדם אומר "אין עוד מלבדו", יותר מזה הוא לא צריך לראות דבר.

מי הוא שמביא לאדם את ההתפעלות הרעה או הטובה?

איך אפשר לדבר על מישהו? הבורא מעורר הכול. מי אם לא הוא? האם אדם כלשהו הנמצא לצדי, יודע איך עליי לגדול, באמצעות אילו מעשים שלו, ומתכנן זאת לפי הנשמה שלו והנשמה שלי, ויודע בדיוק את המצב הרוחני הבא שלי, ושולח לי הפרעות ממין זה או אחר? איך אפשר לשייך את כל זה לאדם הנמצא לידי?

כל המצבים הללו, שיוצאים מתוך הנשמה הכללית, מסובכים מאוד. האדם מרגיש את המציאות דרך אדם אחר, ולכן נדמה לו שדרכו באות לו הפרעות שונות. אבל הן רק באות דרכו, כי אין לאדם חושים אחרים. אם היו לו חושים פנימיים יותר, הוא לא היה רואה את הדמויות. הוא היה רואה את הכוחות, רואה אם הוא מפעיל או אינו מפעיל אותם, ואיך הוא מבצע.

אם יש לאדם קשר עם כוחות, עם מחשבות, עם מחשבת הבורא שאוכפת ופועלת בעולם, ועם ה"אני" שלו, הוא יודע אם הוא יכול להצטרף אליה באופן עצמאי או שאינו מסוגל לכך, ובמה אינו מסוגל. ואם אינו מסוגל, הוא יודע אם זה הכוח שלו עצמו או שזה האופן שבו הבורא משחק איתו, כדי להראות לו עד כמה הבורא נמצא בו בצורה הפוכה. הבורא מעורר באדם את ההרגשה הזאת של עצמו, וכנגדו אור וכלי. כלי אינו סתם רצון לקבל, כלי הוא הכוונה, ההבדל שבין האדם לבין הבורא. 

0 תגובות
160. קביעת תקנון בחברה
02/12/2013 22:12
shlavim
פרק 160, תקנון, מלכות, רווח, שכינה

שיחה (5.11.03) על מאמר: "עניין החסד"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת לך לך, עמ' 83

הרצון לקבל הוא כל החומר של הבריאה, אבל רק במידה שהוא מתוקן בתכונת הבינה, בעל מנת להשפיע, אפשר להשתמש בו נכון ולהביאו לשלמות ונצחיות. ולכן אברהם, שהגיע ראשון לתיקון הנקרא "אב האומה", וקיבל תוספת "ה" - מ"אברם" ל"אברהם", השיג את תכונת הבינה.

והוא, כראשון שקיבל את תכונת הבינה, נקרא "תכונת חסד". כי בינה שייכת לג"ר, וכאשר היא מוסרת את התכונה שלה לז"ת, לכלים דקבלה של התחתונים, תכונתה היא חסד. ותכונת החסד היא מה שעל האדם לרכוש כדי לעשות תיקון לכלי הנשמה שלו.

במידה שבה הוא רוכש את התיקון של בינה על המלכות שלו, כך נמדדת הרמה הרוחנית שלו והיכולת שלו לקבל על מנת להשפיע. כלומר, הכול נמדד לא לפי המלכות, אלא לפי המידה שבה אפשר להשתמש במלכות בהתאם לתיקון של הבינה בה.

וכדי להביא את הנברא למצב שבו יוכל לעסוק בתיקון המלכות על ידי הבינה, באמצעות שבירת הכלים כל תכונות הבינה נכנסות לתכונות המלכות, ומתערבבות זו בזו לפי הרצון לקבל של המלכות. שבכל מקום במלכות, שנמצאת בו תכונת הבינה, היא נמצאת בו במידה שבה המלכות מסוגלת לקלוט אותה, לרכוש את התכונה הזאת לטובת עצמה.

לא די שהערבוביה הזאת בין בינה למלכות תהיה בדרגה הרוחנית, אלא עליה להיות גם בדרגה הנמוכה ביותר לפי רצונה של מלכות. כי רק כך ניתן לברר ולתקן את המלכות, שבכל מצב ובכל רצון תשתמש בתכונת הבינה, כדי לאמץ לעצמה אופי של בינה, במקום לשייך את הבינה לעצמה.

כלומר, במקום להיות קליפה, במקום להשתמש בקדושה לטובת קבלה לעצמה, עליה לעשות אחרת. להדביק את עצמה לבינה, ולהשתמש קודם רק בתכונות הבינה, להשפיע על מנת להשפיע, ולאחר מכן לשתף את עצמה בתכונות הבינה, לקבל על מנת להשפיע.

השימוש הנכון בבינה הוא כל עבודת האדם. עליו מוטל לברר, לבצע ולממש את תכונת הבינה. לקנות את תכונת החסד ולעשותה התכונה הראשית, הגבוהה והמכובדת מכל יתר התכונות, הבחינות וההבחנות. ואז מתגלה לאדם שהרצון לקבל נברא כאמצעי להגיע לדרגת הבורא. מפני שעם כל עוצמתו הוא מצטרף לתכונת החסד, לתכונת הבינה, לתכונת הבורא, מצטרף אל להשפיע.

הנברא מצטרף לבורא. כאשר המלכות מצטרפת לבינה היא מגיעה לכתר. היא משתמשת בתכונת הבינה בכל עוצמתה. מכאן רואים שכל העניין הזה, של שיתוף מלכות ובינה, חוץ מהיותו כל הדרך שלנו וכל עבודתנו הרוחנית, שייך לציווי שהבורא מצווה על אברהם - "לך לך". כי לאדם שמקבל לטבע שלו תוספת בינה, יש כבר אפשרות לעבוד. בידיו נמצאים שני האמצעים, ודי בהתמזגות נכונה ביניהם ובעבודה נכונה איתם כדי להגיע למטרת הבריאה.

מה פירוש שבינה היא תכונת החסד?

בינה היא תכונת הבורא. ג"ר - כתר, חוכמה, בינה. הן שייכות אל למעלה מהגוף, למעלה מהנברא. והנברא מתחיל מז"ת, כמו שלומדים מ-ד' בחינות דאור ישר. מהבורא מתפשט אור, ההתפשטות הזאת נקראת "בחינת שורש" או "כתר". "יש מאין" מוציא בחינה א', רצון ליהנות מן האור.

הרצון הזה בא ישירות מן האור, ולכן מכנים אותו "ד' בחינות דאור ישר". ודאי שהרצון הזה אינו עצמאי, הוא כלול כולו באורהאור מתפשט ובתוכו מתהווה בהדרגה הרצון. כלומר, אי-אפשר לומר שעדיין יש בו משהו פרט לאור, לכן התהליך עצמו נקרא ד' בחינות "דאור ישר".

ומה שקורה בדרך הזאת של התפשטות האור הוא, שבאור וברצון המתהווה ממנו נוצרת תגובה על האור, הרצון רוצה להידמות לאור. הרצון רוצה להידבק חזרה באור, שזו בחינה ב'. ברגע שהרצון מרגיש שונה מן האור, אבל מתפשט יחד עמו, הוא חוזר, רוצה להידבק לאור. התכונה הזאת באה לו מהאור.

והרצון הזה, שרוצה להידבק לאור, שיש לו תגובה מסוימת משלו, אף על פי שגם היא אינה שלו אלא תגובה ישירה מפעולת האור על הרצון, אבל היא תגובת נגד על הראשונה, תוספת על הראשונה והפוכה ממנה, הוא מתחיל לחשוב איך יוכל להיות כמו האור. חוץ מהרצון שלו, הוא חושב אם ביכולתו לעשות אותה פעולה כמו האור. ואז הפעולה שהוא עושה נקראת בחינה ג'"זעיר אנפין", שהיא כבר התחלת הנברא, שורש לנברא.

ובקבלה לומדים, שבזעיר אנפין ישנן שש בחינות - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. לאחר שנוצרה תגובה בזעיר אנפין, התפתחות מצדו, בא רצון נוסף, להמשיך את התענוג מעבר לתענוג שהיה בבחינה א' ובחינה ב' ובבחינה ג', להמשיך את התענוג שיש בשורש, באור עצמו - בחינה ד'.

והנברא מתחיל מז"ת דבינה, שהיא הראש שלו, והוא עצמו מתחיל מתכונת החסד. לכן, כאשר באה התפתחות מהשורשים לענפים שנמצאים בעולם הזה, כאשר מסתיים כל התהליך של ההתפתחות מ"אדם הראשון" דרך "נוח" ל"אברהם", אברהם הוא בחינת החסד. "אדם הראשון" ו"נוח" שייכים לראש המדרגה, ו"אברהם", חסד, הוא התגשמות תכונת ההשפעה במקובל הראשון, שהתחיל, לכן, לפתח את השגת הבורא ולממש אותה ולמסור אותה לאחרים.

כל עבודת ה', כל השאיפה להשגת הרוחניות, כל הידיעה על עולם שמעבר לעולם שאנו מרגישים, שבו אנחנו קיימים גם עכשיו וגם בטרם התלבשנו בגוף וגם לאחר יציאת הנשמה מן הגוף, כל הגישה והשיטה באה מאברהם אבינו. הוא החוקר, הוא המקובל הראשון, הוא הראשון שבו התממש באופן פעיל הקשר בין בינה לבין מלכות.

מתוך הקשר הזה הוא התחיל להרגיש את השאלה "מהו הטעם בחיינו?", לשאול את עצמו "היש מנהיג לבירה?"לשאול על הכוח הכללי, על הבורא, על מי שברא ומנהל את כל הטבע. ומתוך השאלות הללו, אומר המדרש, הוא הגיע לחקירה ולגילוי הבורא. בעזרת מה? מתוך שהתגלה בו הקשר בין בינה לבין מלכות.

בנקודת ההתנגשות בין שתי התכונות בינה ומלכות, בהשוואה ביניהן, האדם חוקר ומבין מה השוני ומה הקשר בין שני סוגי הבריאה, בין בינה שהיא הרוחניות, לבין מלכות שהיא הגשמיות. ובגבול ביניהן, בשילוב ביניהן, הוא בונה את עצמו.

לכן אברהם נקרא ה"יהודי" הראשון. הראשון שהגיע לייחוד עם הבורא, על ידי שילוב נכון, תיקון נכון של המלכות על ידי הבינה. זו הסיבה שנכתב עליו: "לך לך מארצך" - מהרצון של המלכות ועד לרצון של הבינה. ומפני שבו התגלה הייחוד כמו בשורש, הוא נקרא "אב האומה", המקובל הראשון, שייסד בחייו את כל אותם התנאים והכללים שלפיהם נוהגים עד היום כל המקובלים בלימוד שיטת הקבלה ובהפצתה. רואים שכל מה שיש בעיסוק הזה, כבר קרה והיה לאברהם.

למה היה צריך "לברוא את העולם במידת הדין"?

קודם נבראה המלכות, ואחר כך הצטרפה אליה הבינה בצורה מקולקלת. אבל איך יכולה בינה להיות מקולקלת? בינה לא התקלקלה, אלא מלכות משתמשת בתכונה של בינה לפי רצונה, כדי ליהנות יותר באמצעותה. השימוש בבינה להנאת המלכות נקרא "שבירת הכלים" - "צורה מקולקלת".

אמנם אפשר לטעון, שהבורא יכול היה לעשות התערבות אחרת בין בינה למלכות, כדי ששתיהן לא יתקלקלו, אלא יתערבבו בצורה נכונה. אלא שאם הייתה מעורבות נכונה ביניהן, האדם לא היה משיג דבר, כי המצב לא היה בשליטתו, לא היה שלו, אלא של הבורא. ובנוסף לכך, לא הייתה לאדם יכולת להבדיל בין התכונות הללו, לבחור איך להשתמש בהן, להגיע לעצמאות.

ובמצב המקולקל, אם מתוך המלכות האדם בוחר להיות בשליטת הבינה, בוחר לרכוש אותה ודווקא להידבק לתכונתה, בכך הוא בוחר לצאת מטבע אחד לטבע השני. וזאת כל הבחירה, כל בניית האדם שבנו. כי גם במלכות וגם בבינה אין שום דבר מצדנו, מפני שמלכות היא תכונה שהבורא ברא לפני שברא אותנו, וגם בינה היא תכונה שהבורא ייסד.

ומצד האדם, נותר לו רק לבחור, לברור ולהעדיף את תכונת הבינה על פני תכונת המלכות. לשים את המלכות תחת שליטת הבינה, ולא להפך, כמו התוצאה שלאחר שבירת הכלים, שבינה נמצאת בשבי של מלכות.

איך יכול האדם להשיג את מחשבות הבורא אם הוא לעולם אינו נמצא שם?

כמו שכתוב: "ממעשיך הכרנוך". אם האדם עושה אותם מעשי השפעה כמו שבינה עושה, כמו שבינה רוצה לעשות, הוא לומד להכיר את מחשבות הבורא. מה אומרת בחינה ב'? "אני רוצה להיות כמוך". מה פירוש "כמוך"? כמו כתר. לאחר שבחינה ב' מגלה בתוך חוכמה את פעולת הכתר, היא לא רוצה להיות כחוכמה, ולא רוצה ליהנות מאור החוכמה שממלא את כלי דחוכמה, אלא רוצה להיות כמו השורש, כתר, שנותן תענוג לחוכמה.

ובינה, שרוצה להגיע לפעולה כמו כתר, מבצעת את הפעולה הזאת בזעיר אנפין. היא נותנת ומשפיעה כמו כתר, ובכך מגיעה להבנה מה הם התענוגים שיש בכתר - תענוגים ליהנות. ואז היא רוצה ליהנות דווקא מהתענוגים האלה. לכן מלכות רוצה ליהנות מדרגת הבורא, מדרגת הכתר, מזה שהוא נותן.

כמו תינוק, שהגיע ליהנות ממה שאמו נותנת לו, וחושב איך לתת לאימא את ההנאה שלו. הוא עושה משהו בשבילה כדי שיהיה לה טוב. אבל מתוך המעשה הזה הוא מגיע להבנה עד כמה אימא נהנית מהנתינה שלה אליו, שתענוג "המשפיע", הנאת האם מנתינת הסוכרייה אינה מהתענוג שהתינוק מרגיש בסוכרייה ולא התענוג שהוא מעביר לה בזמן שהוא מוצץ אותה, אלא כאשר הוא מקבל ממנה סוכרייה ונהנה, התענוג שלו נמדד אצל אמו כאילו מצץ מיליון סוכריות.

ואז התינוק עצמו רוצה ליהנות מהתענוג הזה, של פי מיליון סוכריות, שמתגלה באמו. הרצון הזה נקרא שיש לנברא במלכות, בבחינה ד', רצון נוסף שלא היה קודם לכן, שהנברא עצמו השיג אותו. לכן הבחינה הזאת נקראת "מלכות", בחינה שלא באה בצורה ישירה מהבורא, שהיא שורש הנבראים. היא עדיין קשורה לבורא, היא עדיין מלאה באור ולא נבדלת מן האור, אבל הרצון שבה לא בא ישירות מן האור.

התינוק השיג שאמו נהנית פי מיליון מהסוכרייה שנתנה לו. למה היא נהנית כל כך? כי היא אוהבת אותו, היא רוצה להשפיע, יש לה מידת השפעה עצומה. ואז גם התינוק רוצה ליהנות כמו אימא. ולכן, על הרצון הנוסף הזה, שלא בא ישירות מבחינת שורש, הנברא לא יכול לעשות מסך. הוא לא יכול לומר שהוא רוצה להשפיע, להיות כמו בורא, כי הוא לא מסוגל.

עכשיו הוא רוצה ליהנות מההשפעה - כמו שהבורא נהנה מהשפעה, הנברא רוצה ליהנות ממנה, להרגיש את ההנאה הזאת וליהנות ממנה ברצון לקבל שלו. ולכן ביכולתו רק לעשות צמצום. וכאן נשאלת שאלה גדולה, מאין הוא מגיע לכוחות לעשות צמצום. כלומר, מתגלה פער בינו לבין הבורא, הנקרא "בושה", ובעניין זה ישנן עוד שאלות לא פשוטות, ובכל זאת, הוא מבצע צמצום.

אלא שלאחר הצמצום הנברא לא מסוגל לעשות פעולה דומה לפעולתה של בינה בזעיר אנפין, לקחת את הרצון החדש שיש במלכות, ועם תכונת הבינה להפוך אותו בעל מנת להשפיע, כי גם מה שהנברא לומד מבינה, שהיא משפיעה, הוא לא לומד בצורה מספקת למלכות. בינה יכולה לאזן רצון שיש בחוכמה, אבל היא לא מסוגלת לתת למלכות את כל העוצמה להיות בלקבל על מנת להשפיע. כאן על האדם להבדיל למה הוא מסוגל ולמה אינו מסוגל. הרצון החדש שהוא קונה הוא ל"ב האבן.

מהו השורש לרצון המלכות להשיג את מעמד הבורא?

מלכות שרוצה ליהנות, כמו שבחינת שורש נהנית, מכך שהיא עומדת להשפיע, זה הרצון הראשון כלפי הנבראים - "רצונו להיטיב לנבראיו", והוא נקרא "מעמד הבורא". זאת תמצית ההרגשה שאם מרגישה כלפי התינוק שלה. אז הנברא מגלה את מעמד הנותן, את המצב שיש בנותן, ורואה איזה תענוג עצום זה להשפיע. לא לפי הסוכרייה שקיבל, שאותה הוא יכול להעריך ולהרגיש, אלא הוא מרגיש מה שקורה בתוך המשפיע, בפנימיותו.

למה הרצון להשפיע הזה לא היה בבחינה ב'?

כי רצון להשפיע של בחינה ב' נולד מהרגשת התענוג שמרגישים בבחינה א', מהרגשת הסוכרייה.

האם בחינת שורש היא המצב הגבוה ביותר?

בחינת שורש זה המצב הגבוה. ובמה שלמעלה מזה איננו יכולים לדון. היתר הוא רק פילוסופיה.

מה דוחף את האדם להשפעה?

הגורמים שדוחפים את האדם להשפעה:

א - הציפייה לתענוג המקווה

ב - הייסורים שהוא מרגיש במצבו

אבל אם האדם ההולך בדרך היה רואה תענוג גדול מהשפעה, אם היו מגלים לו רווח מהשפעה בתוך הרצון לקבל שלו והוא היה רץ כמו גנב אחרי תכונת ההשפעה כדי להרוויח תענוגים, היינו הולכים בעקבות הקליפות, היינו נכללים רק בריצה אחרי התענוגים של הקליפות, ולעולם לא יכולנו לצאת מהם.

לכן הדרך הרוחנית נקראת "כי מציון תצא תורה", דרך של "יציאות", של אכזבות, של בלבולים למיניהם, דרך נטולת תענוגים. כי אם היא משופעת בתענוגים, היא דרך הקליפות. הקליפה קונה את האדם, נותנת לו תענוג ומשעבדת אותו לעבוד בשבילה.

וכל זמן שזה לא קורה, סימן הוא שהאדם הולך בדרך הנכונה. שהפעולות שמבצעים עליו מלמעלה נועדו לבנות ממנו משפיע. הדרך הזאת אינה פשוטה, היא דרך קשה שעדיין לא יודעים איך ללכת בה, כי בכלים דקבלה, בראייה האגואיסטית שלנו, אי-אפשר לראות איך ללכת. אבל הדרך היא ודאי נטולת תענוגים. לא נותנים בה שום תשלום שכדאי לעבוד למענו. רק רעיון מופשט כמו גדלות הבורא, גדלות הקבוצה ועוד, ובפועל, אין לשם מה ללכת.

לכן, כדי למשוך אדם שמתחיל ללמוד קבלה, אומרים לו שעל ידי לימוד הקבלה הוא יתחיל מיד לגלות את המציאות, לדעת איך ללכת ולסובב את הגורל כרצונו. כל מה שיקרה לו, יקרה רק מעל המחסום. לאחר שיקבל שכל, שיקבל מודעות עליונה, שיידע איך צריך להתנהג ולשם מה כדאי לחיות, במידה שבה יהיה בהשוואת הצורה לבורא, כך יפתחו לו את היכולת לשלוט בעולם.

ולא משקרים לו, רק לא מסבירים שעליו לתקן את עצמו קודם לכן. שיהיה עליו להצטייד בסדר הנכון, בשכל הנכון ובהבנת כל התהליך וכל המציאות. אחרת מה הטעם? על איזה גורל ישלוט? האם יעשה זאת כדי להרוויח כסף בבורסה או לשקוע בתענוגים גשמיים? ודאי שלא. לכן לא מספרים לו. כמו שרב"ש מלמד, שצריך לספר רק על החצי השני. ועל החצי הראשון לא משקרים, פשוט לא מדברים עליו.

ואם האדם רואה שאינו מתקדם על ידי תענוגים, אין לו מה לחשוש, הוא לא יקבל תענוגים אלא רק במידה שיוכל לבצע פעולת השפעה, יוכל ליהנות ממנה רק בעל מנת להשפיע.

איך עובדים עם מושגים מופשטים ולא עם תענוג?

באים לקבוצה ודורשים מהחברים: "חבר'ה, אתם חייבים להשפיע עלי בלי הרף את גדלות הבורא". מה אכפת לי לדרוש מהם? הרי זה לא עולה לי כסף. אני לוחץ עם האגו שלי על החברים, שבשבילי הם כוח זר שאני יכול לדרוש ממנו. מעצמו האדם לא יכול לדרוש, אבל מהחברים הוא יכול לדרוש שישפיעו לו את גדלות הבורא, ואז החברים מתחילים להשפיע לו את גדלות הבורא, והאדם נכנע.

האם גם אז לא הולכים אחרי התענוג?

החברה משכנעת את האדם, מפני שהוא בנוי בצורה כזו שהוא נכנע לדעת החברה. ודאי שהוא מפיק תענוג מההתכללות בדעת הרבים, שנותנת לו ביטחון והרגשת שייכות, דברים שנמדדים בכלים דקבלה. והאדם מתחיל לרוץ אחרי גדלות הבורא, מפני שכדאי לו להיות לידו, אבל מבלי לראות את התענוגים הללו.

אם האדם היה רואה אותם, הוא היה רץ בעצמו. אבל הוא לא רואה, ולכן הוא זקוק לחברה שתספר לו שכדאי ללכת. זה כמו לשכנע ילד קטן שכדאי לו להיות מלומד ומכובד כפרופסור. הוא לא רואה תענוגים בלהיות פרופסור. אבל בהדרגה האדם מזמין בכך על עצמו אורות מקיפים, והם משנים אותו. הפעולה עצמה לא נעשית על ידי האדם, אבל את האמצעי עליו לספק.

האדם רוצה להשיג את הבורא רק מפני שהחברה מחייבת אותו להחשיב את גדלותו. הבורא נסתר, האדם לא זקוק לו, אבל החברה משכנעת אותו שהוא צריך את הבורא, ואז האדם כביכול זקוק, לבורא, בלי לדעת מי הוא ואיזו פעולה הוא עושה כלפיו. וכנגד הפעולה הזאת בא אור מקיף ומבצע בו את העבודה.

הכול נעשה בניתוק מהרצון לקבל. בפעולות הללו הרצון לקבל לא מרגיש דבר. בפועל אין לו שום רווח. מבחוץ זה יכול להיראות שבעבודה הרוחנית סובלים או אולי נהנים ממציאות עליונה שמעל לדרגה הבהמית, אבל למעשה אין לאדם דבר. וזה סימן שהוא מתקדם בצורה נכונה - ללא התערבות הרצון לקבל. כך זה נמשך עד שהאור מקיף בא ומשנה את האדם.

ואין מנוס מכך, ואין אמצעי אחר להגיע לזה. ולכן האדם מתייאש כל פעם מחדש, ואין לו במה להתגאות, והוא כלל לא יודע מה יהיה הסוף, ואיפה נמצא המחסום וכולי. מצד אחד, בכל פעם יש לו יותר כוחות והוא צובר ניסיון, ומצד שני לא ניתן לאדם שום בסיס להישען עליו. הכול במצב הזה נועד לנתק את הרצון לקבל מהתוצאה, שגם כך אינה שייכת לו. אלא עד שהוא אומר: "רוצה אני", עד שהוא מקבל מהאור מקיף חן דקדושה, שהוא רוצה ולא מסוגל אחרת. למה? אין תשובה. הוא קיבל חן, הוא פשוט אוהב.

האור בונה את המשיכה הזאת. אבל בשכל, בהרגשה נכונה, בהצדקה, אין שום יסודות לזה. הלוואי שכל אחד מאיתנו ישכנע את עצמו ללכת קדימה, כי את האחרים האדם משכנע מצד הגאווה והאגו שלו, שלוחץ עליהם.

מהו רווח?

רווח הוא מופשט. רווח יכול להיות רק כנגד רצון שכבר ישנו, שכנגדו האדם רואה איזה מילוי עתיד להגיע אליו, ושהוא יכול להרוויח אותו בהשקעה נמוכה לעומת התענוג שהוא מקבל. ואז זה נקרא "רווח" - הוא משקיע תשעים ותשעה ומקבל מאה. אבל על האדם לרצות בדבר, יותר ממה שהוא משער לעצמו את היגיעה שיהיה עליו להשקיע. אחרת החשבון שלו בתוך הרצון לקבל יהיה כזה, שהרצון לקבל לא יאפשר לו לתת יגיעה. כך אנחנו מתחשבנים כל פעם, עם כל התענוגים והחסרונות והמאמצים שלנו.

למה כשמתאספים החברים, צריך לדבר על רווחים?

את הרווח שהאדם רוצה לקבל מהתהליך שהוא עובר בעבודה רוחנית, לא ניתן להביא למישהו אחר. אם האדם נמצא עדיין בהשגת רווחים מאוכל, מנוחה, משפחה, מין, תענוגים גופניים או תענוגים של כסף, כבוד, מושכלות, אי-אפשר להראות לו במקום התענוגים שחסרים לו, תענוגים מופשטים שלא לבושים במה שהוא מבין. הוא לא ירגיש אותם. הכלי שלו צריך להיות שונה.

מלכתחילה הכלים של האדם הם אלה שהוא מרגיש בהם תענוגים המלובשים בלבוש של העולם הזה - בשליטה, בידיעה, בדעת, בתענוגים גופניים, כאלה שמרגישים אותם בחמשת החושים. וככל שהתענוג קרוב יותר לאדם, כך הוא מוחשי וגדול יותר.

בהרגשת התענוגים הגשמיים, חוש המישוש וחוש הראייה הם הגדולים ביותר. אחריהם באים תענוגים מופשטים יותר, של כסף, כבוד, שליטה ועוד, דברים שכדי להרגישם דרושה התפתחות. אבל גם הם באים בלבושים - משתחווים לאדם, מכבדים אותו. דעת-מושכלות היא גם סוג של שליטה, קצת יותר מופשטת, אבל בכל זאת שייכת להתפתחות השליטה.

אבל אם התענוגים מופשטים עוד יותר, הם לא נאחזים ולא מתלבשים בתוך הכלים דקבלה. הם שייכים לבינה שבתוך המלכות. אפילו קליפות הם תענוגים שמתקבלים בבינה שבתוך מלכות, ולא במלכות עצמה. אותם כבר אי-אפשר להסביר לאנשים שאין להם את זה. חייבת להיות בהם התפתחות קודמת לזה.

לכן על השאלה למה מתגלה חוכמת הקבלה בדורנו עונים, שכולנו חיים במצב שבו איננו יודעים מה ילד יום, אנו מתקיימים בחיים לא טובים, נגררים לסמים, אין משפחה, הילדים לא קשורים להורים, איננו יודעים מה יתרחש עוד רגע ואנו מסתבכים כל כך בחיים עד שאנו חייבים לדעת מהי המציאות, איך לשלוט בגורל, ללמוד אילו פעולות יביאו לנו תענוג, ביטחון, חיים טובים. כי אי-אפשר להסביר להם אחרת, באופן מופשט יותר. את הצורה הזאת בני אדם מבינים.

ומי שמתעניין איך עושים זאת, מציעים לו לבוא וללמוד. כמו שצריך ללמוד כדי להשיג כל מקצוע. הכול פועל על פי ההיגיון בחיים האלה, אפילו במקצוע הסנדלרות ישנם כמה סודות שיש לגלותם, ללמוד איך לבצעם ולהתנסות בכך, ורק אחר כך לבצע. על אחת כמה וכמה בחוכמת הקבלה. כדי להיכנס למציאות הנכונה, האמיתית, וכדי להכיל את מלוא הנפח שלה, חייבים לרכוש טבע שני, נוסף. הרעיון הזה שייך להשתוות הצורה, ולא נתפש בשלבים הראשונים של הלימוד.

איך אפשר לשכנע את החברים להתקדם בדרך?

יש להכניס בהם באופן מלאכותי שמחה ומרץ. באים לחברה, שם כולנו יושבים שפופים, מפעילים רדיו, והוא מתחיל לנגן, כי הוא דומם ונענה לפקודות. אמנם החברים הם דרגת חי לעומת הדומם, אבל הדומם הזה יכול להפעיל אותם.

מהי שכינה?

"שכינה" היא מידת ההשפעה המתגלה במלכות. מלכות המחוברת עם בינה נקראת "שכינה". מלכות עצמה היא מלכות, בינה לעצמה היא מופשטת, תכונת דלהשפיע. ושכינה היא אוסף של כל הנשמות בצורתן המתוקנת - החיבור האידיאלי בין בינה לבין מלכות. ושם, בשכינה, הבורא מגולה.

האם הנאת האדם מהלימוד, מהחברה, מהתהליך, היא פסולה?

למעשה, השאלה היא - מה המחייב? מה הסיבה? הרבה האנשים באים לקבלה מפני שרע להם והם מחפשים אחר הטוב. הם באים מאלף ואחת סיבות, שמקור כולן הוא, בסופו של דבר, חוסר הרגשת העתיד, מה שנקרא אצלנו "ביטחון". וביטחון הוא תוצאה של השגת האמונה.

אבל השאלה אם זה הגורם שמפעיל אותנו, ואם אנחנו פועלים ממניע ש"רע לי עכשיו ויהיה לי טוב אחר כך", האם כל אחד מאיתנו משנה את הערכים שלו בדרך? האם האדם נשאר ברצון שיהיה לו טוב, באותה מידה, באותם כלים שהיו לו קודם לכן, או שהכלים שלו משתפרים כל הזמן? האם הוא בכל זאת נמשך למשהו שמעבר לחומר, ומתחיל להתקרב לחן דקדושה?

האם האדם כבר לא מפרש לעצמו את הטוב כמו בהתחלה, ש"טוב" פירושו למלא את עצמו בתענוגים בהמיים למיניהם, בעיקר של כבוד ושליטה, אבל גם מושכלות וידע? או שהוא כבר מתחיל לראות ששליטה ומושכלות לא מביאים אותו לתכלית, ומרגיש בעצמו עד כמה זה ריק?

אם ההרגשה הזאת נמצאת בתהליך, סימן שהאדם מתפתח. אבל אם לא, סימן שהוא נשאר כמו שהגיע, ואז הוא נפלט מהקבוצה. אם האדם לא משנה את הערכים שלו, הוא לא מסוגל להיות בקבוצה, הוא יהיה בשינוי הצורה וירגיש שהקבוצה פולטת אותו החוצה.

מהו התענוג היחיד?

התענוג היחיד יהיה בהשגת הקשר עם הבורא. האדם לא מכיר ולא יודע בדיוק מהו התענוג, אבל זה מין שיגעון כזה. למה? כי איש לא רואה זאת, גם האדם עצמו לא רואה ולא יודע, אלא נמשך לשם בלי הסבר. המצב הזה הוא תוצאה של אור מקיף שמאיר לו מרחוק ובונה באדם את ההשתוקקות אליו. כמו בתיאור של בעל הסולם: עד שמסתובב סביב הקוטב הזה כל היום וכל הלילה, מצב הנקרא "קישוי", שהאדם רוצה עד מאוד.

איך אנחנו יכולים לבנות תקנון?

אם הקבוצה לא תעשה לעצמה תקנון, מי יעשה? ילד ההולך לבית-ספר, נכנס לבניין שכבר נבנה, לכיתה שצוידה עבורו, ומתיישב. ישנם בכיתה הזאת עוד ילדים כמותו, יש שם מורה, ולוח. המורה הוא מוסמך ויודע את שהוא אומר, הוא מלמד את החומר הזה כבר עשרים שנה, ויש לו תוכניות לימוד המקובלות על הציבור. הציבור בודק אותו. הציבור שלח אותו ללמד ילדים. וכך יש ביטחון שהילדים נמצאים בידיים נכונות, והמורה הזה מקדם אותם למה שרוב הקהל, וההורים בתוכם, קובעים ומסכימים. כך בנויה מערכת החינוך.

ובחברה כשלנו, חברה שבה אנחנו שמים את חיינו בכפנו, באמצעות איזו תוכנית אנחנו מתקדמים? מי מקדם אותנו? איפה ההסכמה הכללית? ומי מסכים? אולי הבורא חתם על ההסכמה? היכן נמצאת חתימתו? תקנון לא נקבע עבור החיים כרגע. אם יכולים לקיים אותו, התקנון כבר נמצא בתוכנו, ואז אין צורך שיתנוסס לעין כל על הקיר. על הקיר צריך להיות כתוב מה שיש להשיג. המצב העתידי הקרוב ביותר אלינו חייב להיות מודפס ומתנוסס מול עינינו, כדוגמה.

אבל ייתכן שגם המצב העכשווי וגם המצב העתידי הקרוב אלינו ביותר צריכים להיות מודפסים מולנו. מי קובע איזה מצב צריך לייצג התקנון? אולי צריך איזה מורה דרך שמכיר ויודע בדיוק את המדרגה איקס ואת המדרגה איקס פלוס אחד, שיכתוב את התקנון? אולי הוא יכתוב אותו כל פעם מזווית ראייה של שתי המדרגות הללו, ויקדם אותנו באמצעות מדידת מדרגתנו לעומת המדרגה העליונה יותר?למה שהתקנון לא ייכתב בגישה של מורה, שכל יום מכניס בתלמידיו עוד מנה של ידע, עד שבתזוזה הדרגתית האדם גדל?

כי הדרך הרוחנית היא דרך שבה האדם בונה את עצמו במו ידיו. עליו למצוא את הרצונות ולברר אותם, ולבחור ביניהם מה נכון ומה לא נכון. החיפוש הזה הוא שבונה ממנו "אדם". בבית-ספר רגיל, ילד רוכש את הידיעות שכבר נמצאות בעולם, רק שהוא ילד קטן ועדיין אינו יודע אותן, אבל האחרים יודעים. ובעבודה הרוחנית עליי לבנות מעצמי אדם שאינו קיים עדיין, לא בגוף שלי ולא בכל הרצונות שלי ולא בכל התכונות שלי ולא בכל מה שיש בי. זהו אדם שאני בונה עכשיו בתוכי. האדם בונה מנקודה, פרצוף שלא קיים עדיין.

והאדם בונה אותו בעצמו רק על ידי ביקורת עצמית, ובאמצעות כל העבודה שלו בין בינה למלכות, בין כל מה שנותנים לו כתכונות ותנאים סביבתיים ואיש לא יכול להתערב לו בתוכו, אין מורה שיכול להיכנס לפנימיותו ולבנות משהו במקומו, כולל הבורא. כי האדם בונה בהדרגה בהבחנות שלו, מהנקודה, את הפרצוף.

מה לכתוב בתקנון?

איש לא יודע מה לכתוב בתקנון פרט לך. כתוב מה שאתה יודע, מה שאתה חושב לנכון. אל תשאל מה לכתוב. זכור רק שתקנון הוא המצב שלך כרגע ואיך אתה חושב שעליך להיראות במצב הבא שלך. יותר מזה אי-אפשר לומר לך. כי לא רק בחירה לוקחים ממך, אלא שאיש לא יכול לקבוע אותו במקומך. איך אפשר לקחת את השכל והלב שלך, ולהתחיל לחשוב ולעשות ולבצע במקומך? החיפוש הזה עצמו הוא שבונה את הכלים באדם.

גם רב יכול רק לייעץ לקבוצה בכללות, שיש לשקול מי אנו היום ומי עלינו להיות במצב הבא שלנו, בעוד יום, בעוד שבוע וכולי. לאיש אין יכולת להיכנס לעבודה הזאת במקום האדם עצמו.

האם התקנון צריך להתבסס על שאיפה פנימית?

משהו דומה מתרחש אצל מי שעוסק במוסיקה או בכל תחום אחר של אמנות. מלמדים את האדם, נותנים לו עצות חיצוניות, והוא מקיים אותן, ופתאום מתוכן הוא מתחיל להרגיש את החומר, יודע איך לבצע ואיך עליו להיות, ונכנס בעצמו ליצירתיות. ואז נוצר בו בפנים מה שנקרא "אמנות".

אבל אם הוא לא יבצע בעצמו ולא יידע, וייכשל פה, ויצליח שם, איך יבנה את עצמו? כך זה בגשמיות, ועל אחת כמה וכמה ברוחניות, שבה אפילו אי-אפשר לתת דוגמאות. גם את הדוגמאות האדם צריך להוציא ולבצע בעצמו.

אם קביעת תקנון היא עניין אישי, איך אפשר להתאסף ולהחליט עליו?

אם האדם תלוי בחברה, עליו לדעת מי היא החברה, עליו לקבוע את פניה, כי החברה הזאת היא עתידו. לכן אי-אפשר לכתוב תקנון לעצמך, גם אם הוא אישי. מה יכול האדם לכתוב לעצמו? היום אני במצב מסוים, ומחר אני רוצה להיות במצב אחר? עליו להיעזר בחברה כדי לעבור למצב הזה מחר. אם האדם לא פונה לחברה, הוא לא יכול להתקדם ממצב איקס למדרגה איקס פלוס אחד.

רק אחרי שהאדם קובע שעליו לפנות לחברה כדי להגיע למצב טוב יותר, מתקדם יותר, הוא פונה לחברה וכותב עמה תקנון שבו יצוין איך צריכה החברה להשפיע עליו כדי שיתקדם דרגה אחת קדימה. איזה עוד אמצעי יש לו כדי להתקדם? האדם צריך להיות בטוח שהם ישפיעו עליו, וישפיעו עליו בהתאם למה שהוא רוצה שיהיה לו.

האדם עצמו קובע שהוא רוצה להיות בדרגה מסוימת, במצב מסוים הבא. ואז הוא צריך חברה שתעביר אותו מהמצב הזה למצב הבא. הוא עצמו צריך להגיד להם זאת, לקבוע בחברים את כל התהליכים שישפיעו עליו באמצעותה. ואם זה משתנה למחרת, יעשה זאת מחדש למחרת, ובכל יום ובכל רגע, כי זאת נקראת "עבודה". האדם חייב לשנות בכל רגע את התקנון שלו, בהתאם להבנתו. אם ברגע הבא הוא כבר מבין דברים אחרת, גם התקנון הפנימי שלו וגם היחס שלו לחברה והדרישה שלו ממנה חייבים להשתנות. בעל הסולם כותב על כך במאמר "בחירה חופשית", מאמר "החירות".

האם החברה תיחלש אם כל אחד יעשה חשבון רק מה הוא צריך מהחברה?

על כל אחד מהחברים לעשות חשבון מה הוא רוצה מעצמו. "לרצות מעצמו" נקרא גם להבין שהוא עצמו לא מסוגל לבצע זאת והוא זקוק לחברה לשם כך. ואז, אם האדם חייב חברה, אם היא נחוצה לו, הוא פונה אליה. אם האדם עצמו לא רוצה לעבור ממצב א' למצב ב', הוא לא יפנה לחברה, לא יהיה לו אכפת ממנה.

אבל אם הוא יודע שהוא לא יכול לעבור ממצב א' למצב ב', אלא רק באמצעות החברים, על ידי השפעתם, הוא פונה אליהם, ובמידה שהדבר נחוץ לו, הוא כבר לוחץ עליהם ודורש מהם ונכנס באכזריות ומשנה הכול, לפי מידת הנחיצות שלו להתקדם ממצב למצב. במידה שבה האדם מגלה שבלעדיהם הוא לא יכול להתקדם, כך הוא לוחץ ומשנה ודורש מהחברה להיערך כך שתשפיע עליו לעבור ממצב א' למצב ב'.

ואם אין לאדם נחיצות כזאת, הוא לא פונה לחברה ולא אכפת לו ממנה. עם החברים הוא עושה רק סעודות וחגיגות ובילויים.

איפה השפעתה של החברה על האדם מוגבלת?

מה פירוש שחברה משפיעה על האדם? חברה לא יכולה להשפיע על האדם אם הוא לא רוצה בהשפעתה. הוא לא יקלוט את ההשפעה הזאת. למשל אם החברה רוצה שירקוד, אז האדם עושה חשבון שכדאי לו לרקוד, שכן בינתיים הוא נמצא בין החברים שמתקדמים ומתגאים וכולי. יש לו כל מיני חשבונות פנימיים.

לכן אי-אפשר להתקדם בלי שהחברה תדאג שיהיה תקנון. מהו התקנון? דרישה של האדם מהחברה איך תשפיע עליו. בלי חברה המשפיעה ולוחצת, אי-אפשר להצליח. צריך שהחברים יבואו ויבקרו את העבודה של כל אחד, אם היא נכונה וטובה. ואז האדם מתפעל, נכנס ללחץ, וזה משפיע עליו להשתנות. צריך להרגיש כל הזמן לפחות לחץ כזה מהחברה, ואז כולנו נצליח.

ואפילו האדם נמצא במצב רדום, ולא דורש לעבור מצב א' למצב ב', החברה חייבת בכל אופן לנענע אותו. ואם גם אז האדם לא קם לתחייה, עליה לוותר עליו. הכול תלוי בחברה. 

0 תגובות
159. האדם קובע ערכים
01/12/2013 22:07
shlavim
פרק 159, ערכים, חשיבות, אור, נישואין

שיחה (4.11.03) על מאמר: "לך לך"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת לך לך, עמ' 78

מה הם השלבים שאותם עובר האדם לפני שהוא מגיע למטרה? מפני שאנחנו מתחילים מהחומר, והחומר שלנו הוא הרצון לקבל, רצון ליהנות, יוצא שהדרך היא להפוך, לעבוד עם הרצון הזה נגד כוונתו הטבעית. כאשר לומדים על ההשתלשלות מלמעלה למטה, לומדים את יצירת החומר, דרך ד' בחינות דאור ישר, עד לרצון לקבל. הרצון לקבל משתלשל, אבל עד שהוא מגיע לשבירה הוא כולו נמצא בתכונה, שהיא עדיין לא הרצון לקבל המוכר לנו.

אלא מאוחר יותר, לאחר שהוא עובר שבירה ונכנסים בו ניצוצות הבינה, ניצוצות השפעה, הם כבר נעשים בתוך הרצון לקבל ככוונה בעל מנת לקבל, אף על פי שהם באים מהבינה, אבל גם מלכות וגם בינה עוברות שבירה. וכך יוצא שנוצר בו רצון לקבל לעצמו, ליהנות לעצמו, בכוונה ממש ליהנות לעצמו, כל כולו סגור בתוך עצמו, גם במעשה וגם בכוונה.

ולכן העבודה שלנו היא לא כמו של כלי שהחליט באין-סוף שהוא רוצה לעשות על מנת להשפיע, ששם החומר הוא של העולמות, שמלכתחילה אין שם יצר רע, אין כוונה "על מנת", שמתהווה רק לאחר מכן בעולמות בי"ע דטומאה, אלא אנו מתחילים מהמצב ההופכי. ולכן צריך לעבור קודם כל תיקון הנקרא "דרגת האמונה", "דרגת הצדקה", שהכוונה של האדם תשתנה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

יש להגיע למצב שנקרא "צמצום א'", שלא משתמשים ברצון לקבל אם הוא לא נועד לעל מנת להשפיע. מדובר ביחס לבורא, ולא מדובר בהגבלה של דברים גשמיים, שהאדם בדרך כלל נכנס דרך הקליפות למחשבות שונות, ואז אסור לו לאכול ולשתות והוא מגביל את עצמו במגוון הדברים שמציע לו העולם הזה. אלא בכל דבר ששייך לבורא, בכל המחשבות והמעשים ששייכים להתפתחותו הרוחנית, האדם חייב להיות בכוונות על מנת להשפיע - להשתדל להגיע להשתוות הצורה.

להיות בהשוואת הצורה לבורא, בהשתוות הכוונה. כי בהשתוות המעשה האדם לעולם לא נמצא עם הבורא, שכולו רק להשפיע, אלא יכול רק לקבל או לא לקבל. אבל אם כל אחד ואחד מאיתנו מגיע לכוונה "לא לעצמי", אלא רק לטובת הבורא, נמצאים עמו בהשתוות הצורה והתיקון הזה נקרא "אמונה". ואז המעשה של האדם הוא על מנת להשפיע, ונקרא "צדקה".

כלומר, אם האדם מגיע למצב שבו הוא לא מצפה לקבל כל תמורה על מה שהוא חושב או עושה, זה נקרא שהוא עושה צדקה. ואם הוא מגיע למצב האמיתי הזה, שמשתדל לעשות צדקה, הוא מתחיל לגלות שהוא לא מסוגל לכך ולא רוצה לעשות זאת. שהוא בשום פנים ואופן לא יכול ולו רק להתקרב לדרגה כזאת. ואז מתבררת בו דרגה הנקראת "אבירי לב", כאשר האדם נעשה בוטה ומקטרג על הרוחניות ועל הבורא, ולא רוצה להגיע לצדקה, וגם לא לדרגה שאחרי הצדקה, הנקראת "שלום".

לכן, אומר בעל הסולם, שמארבעת המלאכים הללו: "אמת", "חסד", "צדק" ו"שלום", שהם ארבע התכונות העיקריות שבהן הבורא רוצה להביא את האדם, את הרצון לקבל, לתיקון, הדרגה האחרונה - "שלום", אומרת שהרצון לקבל "הוא כולו קטטה", ולעולם לא ירצה להיות בשלום. ואכן כך הוא, כי הרצון לקבל לא מסוגל לרצות להגיע ל"לקבל על מנת להשפיע".

אבל מלמעלה, ולא בתוך האדם, לא בתוך ארבע התכונות הללו, ארבע המדרגות הללו, יש אמצעי הנקרא "האור המחזיר למוטב", אור מקיף, מאור המתקן את הרצון לקבל, ואז הוא אכן מגיע. ובעניין הזה ישנם שני מצבים:

א) מצב שבו האדם יכול לעשות מעשים רבים וללמוד תורה, אבל נמצא במצב, כמו שאומר רבי אבא, שבו אף על פי שהוא עושה הכול, הוא לא רוכש את דרגת האמונה. הוא חושב שהוא צדיק, כי לפי מעשיו הוא אכן צדיק, אבל אינו משיג את דרגת האמונה, מפני שהתורה שהוא לומד אינה מעוררת עליו אור מקיף. הוא רק חושב את עצמו לצדיק, ועל הדרך השנייה הוא דווקא מקטרג, מבלי לראות שהוא עצמו נמצא במבוי סתום.

ב) ורבי חזקיה אומר, שאי-אפשר להגיע לדרגת שלום, אפילו לדרגת צדיק, ולדרגת האמונה, מבלי לעבור את השלב הנקרא "אבירי לב". שהגוף מתנגד ולא רוצה ונמצא בקטטה, בועט בכול ולא מסכים לדבר מכל הדרך הזאת, כי הוא רואה שרוצים לתקן אותו ולכופף אותו. ואם האדם ממשיך תוך כדי שהוא מזמין את המאור המחזיר למוטב, הוא נלחם עם אבירות לבו ועובר אותה, שובר את הלב. הוא מגיע למצב הנקרא "למשבירי לב - שמחה" - זוכה שהתורה תמלא את לבו השבור, ותתקן אותו, ואז, מעל לשבירה הזאת ולתיקון של עצמו, הוא מגיע לשלום.

לכן ישנן כביכול שתי דרכים, כי אחת מהן היא דרך ללא מוצא, של כל אלה הלומדים תורה ללא כוונה לתקן את עצמם, להזמין על עצמם אור מקיף. אבל את אותו אור אפשר להזמין רק על ידי לימוד הקבלה בכוונה להיתקן, לעורר אורות מקיפים, לראות את הרע, לתקן אותו, להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", ואז מרגישים את אבירות הלב, ואת הקטטה נגד הדרך, ורק משבירה מגיעים לתיקון.

ובדרך האחרת, שבה לומדים ועושים מעשים וסופרים לפי המעשים, לפי שעות הלימוד ודפי הגמרא שיודעים בעל-פה כמה יש לפי הכמות, שעושים חשבון לפי הימים שלמדו ולפי הדפים שעסקו בתורה, יוצא שללא השגת האמונה, ללא השגת דרגת השלום, בלי להרגיש שנמצאים כנגד זה, האנשים חושבים את עצמם לצדיקים. כל ההבדל הוא בין לעורר את אבירות הלב, לבין לעבור אותה מבלי להרגישה ולחיות כל החיים בריחוק מהתיקון.

הדרך הזאת, שלא מגלה את הרע שבאדם, נעימה יותר. האדם נמצא באשליה, חי בשלמות שקרית שטוב לו. ומי שמגלה את ההתנגדות של הלב שלו, את כל הקטטות, והכבדות הלב, מרגיש שרע לו, מרגיש עני. וכך יוצא שדרך תורה הפוכה מדרך בעלי בתים. דרך בעלי בתים היא הדרך של מי שסופר כל הזמן כמה יש לו.

אבל מי שמתקדם בדרך העבודה רואה, איך אחרי כל יום שעובר הוא מרגיש מרוחק יותר, לא נמצא בהסכמה עם הדרך, ושהרצון לקבל שלו הפוך לגמרי מהמטרה, והוא חושב שהוא מתרחק מהדרך ואז אין לו מה לספור ולכן הוא לא נקרא "בעל בית", אלא עושה חשבון לא לפי כמה שיש לו, אלא לפי כמה שהוא מרגיש את עצמו בהופכיות הצורה מבעל הבית, ולכן נדרש לתורה. מהסיבה הזאת דרך התורה הפוכה "מדעת בעלי בתים". כי "בעל בית" לא צריך תורה המחזירה למוטב, כמו שכתוב: "בראתי יצר רע בראתי לו תורה תבלין", אלא עליו לספור את הרכוש שצבר בתורה.

והחלוקה הזאת לעובדי ה' ולעושי מעשים קיימת גם בכל אדם ואדם. תלוי לפי מה הוא בודק את עצמו בכל פעם שבה הוא נמצא במצבים שונים, גם בין אלה הנמצאים בדרך התיקון. עליו לבדוק את עצמו כל פעם ולשמוח, לא לפי הרגשתו, אלא בהתאם למה שקורה איתו, שהוא נמצא בדרך הנכונה. לכן כתוב: "לך לך", ללמדך שלא פשוט ללכת בדרך הזאת, אלא רק בציווי הבורא, ובעזרת המאור שמתקן ומעביר משלב לשלב אפשר באמת להגיע. מ"לך לך מארצך ומבית אביך", "אל הארץ אשר אראך" - לעבור מרצון אחד, מתכונות דלקבל, לתכונות דלהשפיע.

איך בודק האדם אם הוא נמצא או לא נמצא בדרך?

בודקים תמיד רק לפי הכישלונות. האדם לא מסוגל לבדוק את עצמו לפי הישגים טובים. בעבודה רוחנית ההישגים הם הכרת הרע. ככל שמתגלה רע יותר באדם, זה המדד לכך שהתקדם.

זה דומה למרים משקולות שאומרים לו, שעד שלא לא ירים בכוח שריריו מאה קילוגרם, לא יעבור לשלב הבא, ואז הוא שם לפניו למטרה את ההישג של הרמת מאה הקילוגרמים, ומתחיל להתקדם. שמים לפניו עשרים קילוגרם, והוא יכול להרימם, שמים לפניו עשרים וחמישה קילוגרם, והוא לא מסוגל להרימם. ובמידה שהוא מתקדם באימונים, הוא מרים אפילו עשרים וחמישה, אבל באותו זמן עיניו נשואות אל המאה והוא חושב - "מה התועלת בעשרים וחמישה?". ואז נותנים לו שלושים קילוגרם, ושוב הוא לא מצליח, ושוב הוא עובד על זה עד שהוא מרים אותם, ושוב נושא עיניו אל המאה.

כלומר, בכל פעם האדם רואה יותר ויותר קושי. הוא לא סופר את ההישגים שלו, שכבר הרים עשרים קילוגרמים, שלושים קילוגרמים, ארבעים. למה? כי הוא מסתכל על המאה. וכך יוצא שההישגים הטובים שהשיג בינתיים לא מורגשים אצלו כהישגים, כי המאה קילוגרמים הוא נטל כה גדול ביחס למה שהשיג, שהוא רואה רק כמה הכבדה יש לו בכל פעם, כמה הכבדה מוסיפים לו.

ולכן הדרך היא קשה. אבל זה בעצם מה שעוזר לאדם לקבוע לאט לאט יחס נכון לשלבי ההתקדמות. שהוא לא מסתכל על איך שהוא מרגיש, אלא מסתכל על כך שהוא נמצא בדרך הרוחנית ועם מי הוא נמצא. הוא מעריך את הייחודיות של יחס הבורא אליו, את העובדה שהוא נמצא בקבוצה, שלמרות הכול הוא עושה דבר מיוחד, אף על פי שהוא לא מרגיש בכך.

האדם מתחיל בהדרגה לבנות ערכים אחרים, שקודם לכן בדק אותם בכלים דקבלה. ודווקא מפני שפעם אחר פעם הוא מקבל אכזבות, הן בונות בו יחס אחר לשקול את המצב, בכל פעם ובכל מצב. בינתיים, הוא שוקל את התקדמותו, גם לפי מצב הרוח וגם לפי האמת, אבל בהדרגה הוא עוזב את מצב הרוח, ולא שם לב אליו במיוחד, ולא כל כך נמצא בשליטתו. ממר ומתוק לאט לאט הוא עובר לאמת ושקר. כלומר, מציב את הקשר עם הבורא, עם המטרה, עם מה שמעל לחיים האלה, כדבר הגדול ביותר, כמעט בלי להתייחס להרגשתו הטובה או הרעה.

בהדרגה הוא קונה כוח התנגדות להרגשה שלו, ולא מתייחס אליה. נבנית בו מערכת אחרת של הסתכלות על החיים. אצל מתחילים זה עדיין לא קורה, אלא רק מאוחר יותר, כשהאדם מגיע למצב שבו הוא דורש זאת מהבורא. מתוך ההכבדה הוא דורש כל פעם מהבורא, על ידי הלימוד והמעשים שלו, לזכות לכך שהאור המקיף יבוא ויתקן אותו, ויביא לו את דרגת האמונה.

מהי "דרגת אמונה"? שהאדם לא שם לב לרצון לקבל שלו. הרצון גדל, והאדם מתקן את עצמו על ידי משיכת אור מקיף. הוא רוכב למעלה מעל הרצון לקבל, שלא לוחץ עוד על האדם ולא מחייב אותו לקבוע את מצבו לפי מה שהוא מרגיש בו. אלא האדם הופך למשפיע על מנת להשפיע. כלומר, הוא מפסיק להתחשב ברצון לקבל שלו. למה? כתוצאה מהשפעת האור. לא בכוחותיו של האדם לבצע אותה, אלא הוא גורם שהאור המקיף ישפיע עליו. כלומר, הפעולה הזאת אינה ישירה, היא פעולה שהאדם מזמין על עצמו. ואז האור מחזיר אותו למוטב, והוא מגיע לתיקון.

הדרך מתחילה מדרישת האדם לבורא שיתקן אותו. הוא מגלה מהירידות שהוא חייב את התיקונים הללו. בהתחלה הוא מגלה בירידות רק חושך - רע לו ודי. אובד לו הטעם, הוא נכנס לייאוש, הוא לא יכול לזוז - מרגיש "טוב לי מותי מחיי". כלומר, הוא קורא למצב שלו "רע לי". לא אמת ושקר, אלא מר ומתוק - מר. עם ההתקדמות שלו, האדם מצרף בהדרגה את המר הזה לאמת. שאמנם מר לו, אבל הוא נמצא בהתפתחות הנכונה. ואז המר מקבל המתקה.

ממש כמו בחיים הרגילים. אדם שרוצה להיות פרופסור, כל הזמן רע לו. הוא לא מבלה, הוא לא נופש - לא נהנה מהחיים אלא יושב בספרייה, עסוק בלימודים, ולעת עתה ממתיק את חייו באמצעות המטרה שלו. כך גם בדרך הרוחנית, אלא שבה ההמתקה באה מתמיכת הקבוצה ומהאמונה שאני באמת מגיע למשהו, שאינו נראה, לעומת מעמד מכובד וטוב של פרופסור, שנראה לעין.

בכך שהאדם רואה את הרע, ומבקש עליו תיקון, כלומר, מבקש להעריך את המצבים הללו לפי האמת ולא לפי ההרגשה, אז האור פועל עליו כך שהוא מביא לו תיקון על מנת להשפיע. את התיקון הזה האדם מבקש, הוא לא רוצה להיות עבד להרגשה. הוא מסכים לשאת הרגשה רעה ברצון לקבל, אבל מבלי שתשלוט בו; להיות דבוק קרוב יותר למטרה, מבלי להתחשב עם כואב לו או לא כואב.

כמו שהאדם מוכן להגיש את ידו החולה לרופא, שיטפל בה ויחתוך אותה אם צריך. למה? כי פעולת הרופא תבריא אותו. הוא בכלל לא מתחשב בהרגשת הכאב. עד כדי כך שאם זאת אמת, והאדם דבוק בה, הוא לא חש בכאב. איך ייתכן דבר כזה? האור מקנה לאדם את היכולת הזאת, שנקראת להגיע לדרגת אמונה, מצב שבו ההרגשה שברצון לא שולטת באדם, אלא רק גדלות המטרה, גדלות הבורא.

זה המצב שנקרא "להגיע לצדקה", למצב ללא תמורה, לרצון לקבל ללא תמורה. מה שיש ברצון לקבל לא מורגש עוד ולא נחשב. ולכן המצב הזה של חפץ חסד, להשפיע על מנת להשפיע, נחשב כבר לדרגת השתוות עם הבורא. מפני שמתקיים בו כבר התנאי של צמצום א', שכמו שהבורא לא חושב על עצמו, האדם לא חושב על עצמו, אם הוא קיים או לא קיים. ולאחריה ישנה דרגה אחרת, להפוך את הרצון לקבל לעל מנת להשפיע. דרגה שלא נקראת "צדקה", אלא דרגת "שלום". תוספת משובחת מאוד ומסובכת.

ובתהליך שלנו בחברה צריך לכבד מצבים שאותם האדם יכול לעבור מבלי להרגיש נפילה או עלייה בהרגשה שלו. האדם צריך לקבוע ירידה או עלייה בהתאם למידה שבה הוא מעריך את חשיבות הבורא, את ההתקרבות אליו, את חשיבות החברה ואת הדבקות בה. כלומר, לא לפי ההרגשה באברים, לפי מה שמרגיש הרצון, אלא לפי האמת. לפי הערכה רוחנית, ולא לפי הערכה גשמית. את היחס הזה יש לכבד בחברה, להתייחס אליו בהערכה.

וכמו בכל מצב שאינו מתוקן עדיין, יש בו גם מצב נכון וגם לא נכון. מצב נכון הוא שהאדם עושה את הדרך הזאת, מבצע את התהליך הזה, ונמצא בשמחה. אדם כזה נמצא בהליכה נכונה. ומצב לא נכון הוא שהקליפה מורה לאדם לסבול, ושהסבל הזה מקדם אותו. לכן הבדיקה אם האדם נמצא בהערכה נכונה, שבה השפעה מכובדת יותר מהרגשה טובה, היא השמחה. האם למרות הכול האדם שמח על שהוא נמצא בתהליך הזה. וכאן תמיכת החברה הכרחית, ואי-אפשר בלעדיה.

מי מקנה לאדם את הרגשת החשיבות - החברה או האור?

החברה נותנת לאדם תמיכה. היא מהווה בשבילו אבן בוחן, אמת מידה לשאלה אם הוא מתקדם נכון או לא נכון, ואיך הוא נראה מבחוץ. כנגד כל מצב שלו וכל יחס שלו הוא מקבל תגובה מהחברה. גם בעל הסולם וגם רב"ש לא מדברים רבות על החברה, אלא רק נוגעים בזה. למה? כי אחר כך הם מסתכלים מתוך האדם. כי ברור שהכול בא מתוך האדם, דרך החברה, לבורא, והדיבור הוא רק על ההבחנות שבתוך האדם.

אין פעולה מצד האדם כלפי הבורא, וגם מצד הבורא כלפי האדם, שלא צריכה לעבור דרך המגבר הזה, זכוכית המגדלת הזאת, המערכת המפענחת, הבחינה הזאת, המערכת שמסדרת את הכוונות והרצונות של האדם בדיוק בסדר הנכון, ושנקראת "חברה". אין אף פעולה, אף יחס של האדם לבורא ושל הבורא לאדם, שלא עוברים דרך הכלי הכללי הזה הנקרא "אדם". כי בתוכו שורה הבורא, ודרך כל הכלי כולו, דרך כל חלקיו, שנמצאים ביניהם באחדות גמורה, שם מגלים את הבורא.

לכן אין שאלה אם מקבלים דרך החברה או לא מקבלים, פשוט אין דרך אחרת. ואין אפילו מה לדון בכך. כי אם מדברים על "על מנת להשפיע", כבר מגדירים מה כוללת הפעולה הזאת. שהאדם מגיע להתחברות עם יתר החלקים, ללא שום הבדל בינו ובינם. שדרך היחסים הללו, בינו לבין כל יתר הנשמות, האדם מגיע להרגשת הבורא ששורה בתוך הכלל הזה, בתוך הסכום הזה של כל הנשמות, של כל היחסים הללו, ללא הבדל ביניהם.

אבל מכל הפעולות שאנחנו עושים, אין פעולות אחרות מלבד תרי"ג, תר"ך הפעולות, חוץ מפעולות החיבור, ומתוך החיבור, יחס למילוי. זה כל מה שיש. איש לא מתקן את עצמו, כולם מתקנים רק את הקשר ביניהם. ולפי מידת הקשר ביניהם מתגלה הבורא. ברגע שהאדם משיג את הקשר בינו לבין יתר הנשמות, כבר ברור לו איך להתייחס למילוי, כי לפי הקשר הזה, לפי השתוות הצורה, מתגלה המילוי.

אם כך, יש מקום לשאול, אחרי שהאדם עושה פעולות ומגלה את הקשר בין החלקים, וקושר את הקשרים בין הנשמות, האם הוא עושה פעולות מיוחדות כלפי המילוי שבתוכם? האם האדם מגיע לקשר בין הנשמות כאשר הוא נעשה כפרצוף שלם? והפרצוף השלם הזה, כשהוא מתייחד, כלפי מי הוא פועל פעולת השפעה? מה ההבדל בין פעולת ההשפעה של האדם כלפי יתר הנשמות, ובין פעולת ההשפעה שלו כלפי האור שנמצא בתוכן, ביחסים ביניהן?

בפשטות אפשר לומר, שהפעולה המחברת את האדם עם כל יתר הנשמות נקראת "תיקון הכלים" - להשפיע על מנת להשפיע. ולאחר שהאדם מתקן את החיבור הזה, והכלי נמצא בלהשפיע על מנת להשפיע, הוא מתייחס לאור, לקבל על מנת להשפיע.

וכך הקשר בינינו, שדרכו אנחנו רוכשים כלי של אמונה, כלי של בינה, כלי של צדקה, שאיננו חושבים על עצמנו, אלא מקבלים כל אחד כשווה לנו, נקרא שמתקנים את הכלי, מחברים אותו חזרה לאחר השבירה. אבל לאחר שחיברנו אותו חזרה, יצרנו את הדבק בינינו עד כי אין עוד הפרש בין הכלים.

הגענו לדרגת האמונה, העלינו את מלכות לבינה, הגענו ל"קטנות", מעביות שורש, ל-א' דעביות ול-ב' דעביות. ועכשיו אנו מתחילים להפעיל את הרצון לקבל שנמצא בכל אחד מאיתנו בהתכללות. לא בכל אחד ואחד, אלא בהתכללות הרצון לקבל הכללי כלפי המילוי, לקבל על מנת להשפיע. והפעולה הזאת נעשית כבר כלפי הבורא. כי הוא זה המשפיע, והשפע - אור חוכמה, בא ממנו. ואז כולנו יחד עובדים עמו.

החברים לא יכולים לעסוק בעבודה של לקבל על מנת להשפיע זה כלפי זה. הם רק מתקנים את הכלים שלהם בלהשפיע על מנת להשפיע. להשפיע על מנת להשפיע הוא תיקון הכלים, תיקון הכוונה. ולקבל על מנת להשפיע זה כבר המעשה, כאשר עובדים עם הרצון לקבל בקבלת התענוגים. כלומר, בהתחברות בהרגשת הבורא בתוך הנברא.

כך, בפשטות, הדברים מתרחשים. אבל כל המצבים משתלבים זה בזה. לקבל על מנת להשפיע קיים במידה יחסית גם ביחס בין הכלים. ויחס של להשפיע על מנת להשפיע קיים גם בין הכלים לבורא, לאור. אבל קל יותר לומר, שלהשפיע על מנת להשפיע הוא תיקון כלי דאדם הראשון, ואחרי כן לקבל על מנת להשפיע עושים עם הבורא. כלומר, אלה שני שלבים. מה עלינו לעשות בינינו, ומה עלינו לעשות עם החברה - שכר ועונש ואהבה נצחית.

מה בכוחו של אדם שאינו מחשיב את דרך האמת לעשות?

את כל החשיבות מקבלים רק מהחברה, חוץ מהחשיבות לקיום הגשמי-הטבעי שלו -לאכול, לשתות, לישון, להקים משפחה וכולי. כל הדחפים האלה שישנם לאדם הם טבעיים וישנם באדם גם אם יחיה באי בודד. אם הגוף שלו בריא, כך הוא ירצה. האדם מרגיש שזה חשוב, וכנגדם הוא מרגיש חיסרון - גם בלי השפעת החברה.

אבל האדם לא מרגיש חיסרון לעסוק בכסף, בכבוד, אף על פי שלכל אחד יש כבוד, גם לאדם פרימיטיבי. אם הוא דרגת אנוש, הוא נמצא מעל יתר היצורים שבטבע, ואז יש לו עניין של כבוד. אין עמים פרימיטיביים, ישנם עמים בעלי תרבות מיוחדת. יש להם ריקודים מיוחדים, חלוקה לפי דרגות, ראש שבט ופחותים ממנו, וכולי. אבל האדם מקבל את הדרגות מהחברה שנולד אליה, וכך הוא גדל בה. יש לאדם את הנטיות הללו מפני שהוא נולד אדם ולא פרה, אבל החברה מספקת לו את המידות עצמן, כלומר את המילוי שלהן.

מה זה "כבוד"? בחברה של גנבים מקובל, שככל שהאדם גונב יותר, הוא מכובד יותר. ככל שהאדם מרמה יותר את האחרים, הוא מכובד יותר, וכך עוד ועוד. כל חברה שאליה האדם משייך את עצמו נותנת לו ערכים שונים. האדם לא יכול בלי חברה.

ואם האדם בוחר, שהדרגה שברצונו לכבד היא חיבור עם הבורא, עליו להיכנס לחברה כזאת, שמחשיבה את החיבור עם הבורא. כל עניין החינוך בנוי כך. לדוגמה, אם הורים רוצים שבנם ילמד לנגן, הם שולחים אותו ללמוד מוזיקה, לוקחים אותו לסרטים על מלחינים גדולים, וכולי. לא חשוב להם כלל שיתר הילדים משחקים מחבואים בחצר בזמן שבנם, במקום לשחק, הולך לבית-ספר למוזיקה ומרגיש שחייו שחורים ואינם חיים, ושהוא שונא מוזיקה.

אז איך נוכל לחנך את עצמנו, ילדים גדולים קצת יותר, באותה דרך? גם עכשיו כל אחד מאיתנו נמצא באותו מצב. הגוף רוצה לברוח למקום נוח וטוב יותר, או במקום לברוח - לסובב את החברה כך שלא תהיה בית-ספר למוזיקה, אלא משהו אחר. אנו כל הזמן רוצים לעוות את המשחק הנכון. וכנגד הרצון הפנימי הזה, עלינו לפעול בתחכום ולסדר בכל זאת את החברה, כך שתביא לנו הערכה שהמוזיקה היא הדבר הגדול והחשוב ביותר. אז האדם יבוז לכל משחקי המחבואים וילמד רק מוזיקה.

האדם לא יכול לעשות זאת לבדו. הוא יכול לעשות זאת על מישהו אחר, ומישהו אחר עליו. ואז בונים חברה בהסכמה הדדית שעליה להשפיע על כל חבר וחבר את הערכים החסרים לו. כי אם היו לאדם את הערכים הללו, הוא לא היה נזקק לחברה. אבל אין לו אותם עכשיו, והוא קובע בכוח בחברה ערכים שאותם הוא רוצה לקבל.

אילו ערכים האדם קובע בחברה?

לא ערכים רבים, אלא רק ערך אחד, שחיבור עם הבורא הוא הערך העליון, וכל מה שפחות ממנו הוא חסר ערך. הערך הזה חייב להיות הדבר היחיד שמתוכו אני קובע את כל יתר הדברים. אם הדבר הוא אמצעי להשיג את הערך הזה, אז כדאי לחברה לעסוק בו, ואם לא, אז לא. והאדם עצמו צריך לברר עם החברים, יחד עם עיון בכתובים, מה חשיבותם של הערכים והאמצעים המביאים למטרה.

האם אפשר לפתור בעיות בחברה בעזרת אור מקיף?

אין באפשרותנו לדעת אילו פעולות מביאות אור מקיף גדול יותר או קטן יותר, ואיך לשקול את כל הפעולות הללו. אבל אפשר למדוד את הפעולות עצמן, ולא את התוצאות. ככל שהפעולות, בגודלן ובגובהן, מחברות יותר, הן פעולות מועילות יותר.

אבל רק בתנאי שבחברה יש ערכים נכונים. אז החיבור בה פועל היטב. אבל אם מדובר בחבורת רשעים, שהערכים שלהם לא טובים, אז החיבור ביניהם רע. כלומר, יש לעבוד בשני מישורים:

א - למדוד את הערכים ולבדוק אותם ולחדד אותם

ב - להתאחד סביב הערכים הללו

אחרת החברה היא מזיקה, ואז עדיף שלא יהיה חיבור בין חבריה.

אחרי שהחברה קבעה את ערכיה ושיש להתאחד סביבם, מה עושים הלאה?

אחרי שהחברים קובעים מה הם רוצים מהעבודה שלהם, ואחרי כן קובעים שסביב זה צריך להתאחד, מתחילים לחפש פעולות שבעזרתן ניתן לבצע זאת.

המטרה של החברה היא לגלות את הבורא בכלי המשותף. כדי להידבק אליו, לגלות אותו, להרגיש אותו, חייבים ליצור מצב שנקרא "כלי משותף". כלומר, אם כל חבר וחבר מגיע להרגשה, שאין הבדל בינו לבין יתר החברים בקבוצה, סימן הוא שהגיע לתיקון שלו הנקרא "על מנת להשפיע", הנקרא "אמונה", שבו הוא יוצא מתוך עצמו במידה מסוימת.

למה עושים את העבודה הזאת כלפי האחרים? כדי להתחבר עם הבורא. עדיין לא מודדים על מנת לקבל או על מנת להשפיע, ופועלים עדיין ב"לא לשמה", אבל זה מספיק. כלומר, כדאי לאדם לוותר על עצמו ולהיות עם כולם בכלי אחד, בכפיפה אחת, בקשר אחד, כדי לגלות בינינו את הכוח העליון, את הבורא, את הרוחניות.

בינתיים, הכול נסב סביב הרווח האישי, אבל זה מספיק. אני רוצה את המצב הזה ואני מוכן לעבוד למענו. המצב הזה נקרא "לא לשמה" מועיל, שממנו מזמינים אור מקיף והוא פועל ומתקן, משנה את היוצרות. אבל האדם עצמו לא מסוגל לחשוב אחרת. הוא אפילו לא מסוגל לתאר לעצמו מהו הכלי המתוקן שאליו הוא יכול להשתוקק. אבל זה מספיק, זהו מצבו האמיתי.

מתי הוא יהיה "לא לשמה" אמיתי? אם אומרים לכל החברים, שגילוי האלוקות והתחברות עמה זה הדבר הגבוה ביותר, ושכדאי לכל אחד לוותר לשם כך על האנוכיות שלו, כבר יש חיבור והשפעה זה לזה כדי להתחבר עם הבורא. לא מתוך רצון להתקבצות סתמית, אלא באמת "לא לשמה" הנכון, שמביא ל"לשמה". ומתוך התהליך הזה בונים תקנון ושוקלים את הצעדים הבאים.

איך פותרים הפרעה בהתחברות בתוך הקבוצה או בין הקבוצות?

תלוי איזו מין הפרעה. אפשר לפתור אותה בהסבר, ואפשר לפתור אותה בסילוק הבעיה עצמה. אפשר גם לשים אותה בצד ולהתעלם ממנה, להסכים שלא מעוררים אותה, ומאוחר יותר לראות מהצד שהיא רעה, עד שתיעלם לה.

איזה יחס צריך להיות בין קבוצה לבין הרב?

הקבוצה צריכה לכבד את הרב בכך שאינה נשענת ומכבידה עליו, אלא שואפת להיות כמה שיותר עצמאית. ובאמת, אב שמח תמיד לראות את בנו עצמאי יותר, ונזקק לו פחות, פחות מסתובב לו בין הרגליים. גם הרב שמח אם הקבוצה היא עצמאית יותר, בכך שהיא שומעת את עצותיו ומבצעת אותן. צריך לעשות ביקורת כדי לגדול, ולהשתדל להיות עצמאיים ככל שניתן. לא להתייחס לרב ביתר תשומת לב, כי זה מעוות ומאולץ, והוא לא נזקק לזה. ובאמת, אין צורך. גם רב"ש לא דרש זאת מהחברה. צריך למצוא בכל פעם יותר שיתוף פעולה.

למה אין בנמצא מאמרים בעניין חשיבות הנישואין?

המקובלים לא מדברים על חשיבות הנישואין, מפני שהנישואין הם תנאי מקדים, עוד לפני שהאדם מתחיל ללמוד קבלה. רב"ש לא קיבל אדם לא נשוי כתלמיד. מי שאין לו אישה, כתוב שחסרה לו "פרה וטלית". לא לגנאי, אלא לעזר, כתוב בתורה: "עזר כנגדו" - לא טוב היות אדם לבדו, נעשה לו עזר. רק עזר, אבל בלי העזר הזה אי-אפשר. לא מדברים על חשיבות הנישואין כי זאת אינה חשיבות, זה תנאי. בחשיבות אומרים "יותר", "פחות" וכולי. להתחתן זה לא יותר ולא פחות, זה תנאי. גבר לא נשוי הוא לא תלמיד ואינו מתחיל שום עבודה.

בעל הסולם אפילו את בנו לא לימד, עד שהתחתן. ולמחרת יום חתונתו, בגיל שבע עשרה וחצי, הוא נכנס לשיעור. ויום לפני כן לא לימד אותו ולא הרשה לו לשבת, אפילו לא מרחוק. לכן הם לא מדברים על זה. הדלת פתוחה ונכנס רק מי שיש לו תעודה שהוא נשוי.

היום אומרים שמותר ללמד מי שאינו נשוי, כי אם נתנה עוד תנאים כאלה, אנשים לא יבואו ללמוד כלל. אבל הבעיה בהחלט נשארת, ואין ערובה לכך שמי שלומד לפי התנאים הללו, החורגים מהתנאים ההכרחיים, אכן נמצא בתהליך.

אז היום פתחנו את הדלת, ולכן יש הסכמה שייכנסו כולם. אבל אדם לא נשוי שנכנס בדלת, לא מובטח לו שהוא נמצא בתלם. הוא לא נמצא בדרך שבה מטפלים בו מהשמים. ההתאמה הזאת מחויבת מהשמים. ואם אין, אפשר להמשיך ולשבת בשיעור. לא זורקים היום אנשים החוצה, כי מעוניינים שיבואו וישמעו, וכך יתקנו את החיסרון הזה. זאת לא בעיה לתקן רווקות. אבל היחס מלמעלה הוא פשוט, הוא בהתאמה לשורשים. לכן תלמיד צריך להיות גבר 

0 תגובות
158. חיפוש אחר הרווח
28/11/2013 20:25
shlavim
פרק 158, רווח, ביקורת, קיצור, קנאה

שיחה (3.11.03) על מאמר: "לך לך מארצך"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת לך לך, עמ' 75

האדם צריך לצאת מכל הרצונות, מהארציות שלו - "ממולדתך", "מבית אביך", מכל התכונות שהוא נמצא בהן, ולקנות מעמד חדש הנקרא "ארץ אשר אראך". והאדם לא יודע מראש מה הן התכונות הללו שעליו לרכוש, אלא הבורא מתגלה אליו, והתגלות הבורא נותנת לאדם להבין מה הן התכונות הנדרשות ממנו, ובכך נותנת לאדם כוח לקבל את השינוי הזה, והבנה איך לבצע אותו. ואז גם התכונות עצמן מתבצעות בתוך האדם, ואז נקרא שהאדם "רוכש" אותן, כלומר, נכנס לרצונות, לכוונות החדשות, ל"ארץ אשר אראך".

ולפני שהבורא מתגלה ומראה לאדם גם את השינוי וגם את התכונות החדשות, האדם לא מסוגל לדעת אותן. אלא רק הבורא בכבודו ובעצמו חייב להראות לאדם את השינוי ממצב למצב. וכך קורה בכל דרגה ודרגה שבה האדם משנה את עצמו. ובמיוחד נכון וחייב שזה יקרה במדרגה הראשונה, שהאדם יעבור לרצון להשפיע. אבל גם לאחר מכן, כשהוא גדל, האדם גדל בכל פעם לפי כל השינויים שהעליון מראה לו, לפי הדוגמאות שנותן לו העליון, לפי צורות הרצון שהעליון מראה לו - אילו רצונות, אילו כוונות מיוחדות חייבות להיות באדם כדי לרכוש את המצב הבא.

ולעולם האדם אינו יכול להבין את המדרגה הבאה, אלא עליו לקבל ממנה תמיד דוגמה, וגם את הכוח לקבל אותה. וזה מה שהבורא אומר לאברהם, שהוא יקבל את הרצונות החדשים שהוא עומד להשיג, ממנו. הוא עצמו יראה לו אותם, ויעביר אותו למצב הבא שלו. ולמה דווקא "מארצך", "ממולדתך", "מבית אביך"? כי גם את הרצונות שישנם בו עכשיו, האדם קיבל מהבורא, גם אותן הבורא בנה בו, כל אותן התכונות שנראות לו כעת בזויות כביכול, לא טובות כלפי המדרגה הבאה. אבל האדם לא יכול לחשוב ולהתכונן למדרגה הבאה, ל"ארץ אשר אראך", מבלי לצאת מ"בית אביך".

השינוי הזה הוא מה שבונה באדם את כל אותם הכלים, שבהם יקבל מאוחר יותר את התגלות האלוקות. כלומר, אף על פי שהמצבים הנוכחיים נראים לאדם לא טובים, עליו לכבד את המצבים הללו, את התכונות הרעות שמתגלות בו לעומת המדרגות הבאות, שנראות לו נאורות וטובות, ולהבין שהוא רק עובר בין המצבים הללו על ידי השינויים, הכוחות, ההבנות שהעליון מראה לו, כדי לאסוף מכל השינויים הללו השכלה עליונה. ידיעת השינויים הללו עוזרת לאדם להבין את הבורא ולהידמות לו.

זה כמו שאנחנו לומדים בחוכמת הקבלה, שהפרצוף מחליף את המצב שלו בהתפשטותו מלמעלה למטה, שנקרא "טעמים", עד שהוא מגיע לביטוש האורות ויוצאים פרצופי נקודות, כל אחד ביציאות וכניסות, עד שמזדכך פרצוף טעמים כולו. מכל המצבים הללו הכלים והאורות מעורבבים, ורשימות עולות ויורדות בתוך הכלים. וכל זה הוא כדי לבנות בפרצוף מצבים, כלים, הבחנות, הרגשות חדשות, שאלה בעצם הכלים האמיתיים שהפרצוף רוכש.

כך גם ברכישת המדרגה הבאה. לא מצב "בית אביך" ולא מצב "ארץ אשר אראך" הם העיקר, אלא שהמעברים הללו, של "לך לך", הם אלה הבונים בתוך האדם את הכלים המיוחדים, שדווקא בהם, בפגישות בין המצבים המנוגדים, בין השינויים החדים הללו, האדם רוכש הבחנות חדשות "כיתרון אור מתוך חושך", וזוכה לכלי שלם, להרגשת תכלית הבריאה.

מהו העיקר?

כתוב "שעיקר הגדלות הוא המעשה", ובשיעורים לומדים, שעיקר הגדלות היא הכוונה. מהו המעשה ומהו הכוונה? ברוחניות הכוונה היא המעשה.

האם צריך או לא צריך לחשוב על רווח?

צריך לחשוב על הרווח. כל ההבדל הוא במה הרווח. מה רע בחיפוש רווחים גדולים ככל שניתן, שיתנוססו לפני האדם כמטרה? אם ויתור על שכר נחשב מטרה, רווח, אם האדם מגיע למצב הזה, בעיניו הוא הרוויח.

לא מוותרים על השכר, אלא תלוי מהו השכר - הגדרת השכר היא המשתנה. האדם חייב תמיד לעבוד לשם משהו. בעל הסולם אומר, רק תינוק או לא שפוי בדעתו עובדים ללא מטרה. אי-אפשר לעבוד ללא מטרה, הגוף שלנו חייב להשתמש במטרה כחומר דלק. מאין הוא מקבל חומר דלק? מחשיבות המטרה. אם המטרה נראית לו חשובה, אם היא מאירה לו מרחוק, הוא עובד לשם המטרה הזאת. אחרת אינו יכול לעבוד.

הרצון לקבל לא נעלם, הוא נשאר ועובד תמיד כדי למלא את עצמו. השאלה היא רק למען איזה מילוי. העבודה עם הרצון לקבל תמיד נשארת עבודה למען שכר, אפילו כאשר מכנים אותו רצון להשפיע. לא עובדים עם המקום הריק ועם רעיון מופשט, אלא חייבים לעשות ממנו ציור פנימי מושך דיו, שיאפשר לעשות מאמצים גדולים מאוד, עד כדי כך שהרצון יהיה חזק מאוד וגדול מאוד, ויעבוד. עלינו להצליח להזיז "עגלה" גדולה מאוד, מערכת שאין כמותה לא בכובד ולא בעובי. ואם לא מגדילים את המטרה, אין כוחות להזיז אותה. לכן הכול תלוי בהגדרת המטרה.

אדם שלא חושב על עצמו, האם אכפת לו אם יקבל מילוי?

מה פירוש לחשוב או לא לחשוב על עצמי? גם כשהאדם מתאר לעצמו מצב אחר הוא תמיד עובד עם עצמו, עם הכלים שלו. אין בורא שנמצא מחוץ לאדם. כל מה שהאדם מתאר לעצמו, הוא מתאר בתוך הכלים שלו. כך גם את הקבוצה ואת כל הכוחות שהוא מדמיין כחיצוניים לו, הכול הוא מתאר בתוכו. אין דבר חוץ מכלי.

בקבלה אומרים, שהעולם שהאדם רואה ומרגיש הוא רק תגובת החושים שלו על מה שקורה מחוץ לו. ומבחוץ לא קורה דבר, אלא האדם מרגיש שכביכול משהו קורה מחוצה לו. אבל למעשה, אלה רק שינויים פנימיים שלו. אם כך, מי הן כל התכונות הללו, אברהם, בורא, וכולי? הן כולם פנימיות באדם. אז איך האדם לא יעבוד עם הכלי שלו? הוא תמיד עובד עם הכלי שלו, אפילו כשהוא מגדיר את מצבו כנמצא בצמצום או כלא מקבל.

ואפשר לומר גם אחרת, שאותו כלי אין-סוף, שמלכתחילה נמצא בגמר התיקון, מתאר לעצמו לאחר מכן שהוא לא מקבל, ואז שהוא מקבל קצת ובונה את העולמות, בונה את הנשמה. וכל המצבים הללו הם בסך הכול תיאורים שאותו כלי אין-סוף מדמיין לעצמו שהוא כביכול נמצא בהם. אבל הוא נמצא תמיד רק במצב הראשוני.

וכל המצב השני, שהכלי עובר בתוכו, הוא איך לקבוע יחס נכון למצב הראשון, והוא נקרא המצב השלישי. והוא לעולם לא יוצא מהכלי, אלא הוא מתאר לעצמו בתוך הכלי הבחנות שונות, פנימיות יותר, חיצוניות יותר, נברא, בורא. הכול בתוך הכלי.

האם החברה היא חוק כפי שהבורא הוא חוק?

איך שהאדם מתאר לעצמו מה היא חברה ומה הוא בורא, מי היא חברה ומי הוא בורא, כך הם בשבילו. הבורא הוא לא משהו שנמצא מחוץ לנו, אלא הוא האופן שבו יכול האדם לתאר לעצמו את התכונה הזאת.

הבורא הוא תכונת ההשפעה, ומהי החברה?

הבורא הוא תכונת ההשפעה, וחברה אינה תכונת ההשפעה. החברה היא כמוני, אנשים שאני מקבל אותם כדוגמה, ומהווים דוגמה בשבילי למשהו בחיים, למשהו בקיום שלי. ומפני שהבורא נסתר, האדם לא יכול לתאר אותו, ככל שינסה לעשות זאת. הוא משתדל לבנות את דמותו, ולא מסוגל. לכן במקום זה הוא מחליט לעשות מהחברה כוח מחייב, כוח עליון שיביא אותו להכרת הבורא הנסתר, שאותו הוא לא מסוגל לתאר לעצמו. אם האדם היה מתאר אותו לעצמו, הוא לא היה זקוק לחברה.

איך יכולה החברה לתת דוגמה, אם היא מורכבת מאנשים כמוני וכמוך?

מפני שמלכתחילה האדם בנוי כך שהוא תלוי בחברים. יש לו אגו, יש לו קנאה, יש לו כבוד עצמי, שהוא תלוי בהם כדי למלא את הכלים הללו.

מהי הקנאה הזאת בחברים?

קנאה היא הפחד שיהיה לחברים יותר ממה שיש לי.

במה אני מקנא בהם?

אני עושה השוואה כביכול, מה יש לי בתוך הכלים שלי לעומת מה שנמצא בכלים שלהם. מפני שכולנו נמצאים בתכונות דומות, כאשר האדם נמצא בחסרונות, הוא מתייסר כשהוא רואה שהאחר שרוי בטוב.

אם הצרה היא צרת רבים, היא חצי נחמה - אם לכולם רע, זה לא כל כך נורא, לכולם, והאדם לא מגדיל את הכלי שלו באמצעות האחרים. אבל אם יש לו קצת פחות מאשר לאחרים, האדם מרגיש זאת כמצב נוראי, וזאת מפני שהכלים שלו כוללים את החיסרון שלו ואת החיסרון של האחרים.

מלכתחילה, משבירת הכלים, יש לכל אדם את ההכנה הזאת, להרגיש את הזולת. את התכונה הזאת יש רק לאדם, ואין לדומם, לצומח ולחי. אין בהם קנאה. הם פשוט לא מרגישים.

איך צריך לבנות חברה מתקנת?

עלינו להשתמש בכוחות הללו, שמלכתחילה עושים אותנו ליצורים חברתיים, קנאה, שנאה, כבוד עצמי. יש להשתמש נכון בכל התכונות הללו, בכל החסרונות הללו, שיש לאדם לעומת הציבור, לעומת החיצוניים. כי האדם, רוצה או לא רוצה, מקנא באחר, מודד את עצמו לעומת האחר, כמה יש לו לעומתו. האדם לא יכול לתאר לעצמו יותר רווחים ממה שיש לכל העולם.

לכל אדם יש אותו חלום ידוע, שאין עוד אנשים בעולם, אלא רק הוא לבדו נמצא שם. אני עובר ברחובות, הכול שלי, אני נכנס לכל הבתים, לכל החנויות, ואין אדם מלבדי. האדם לא יכול לתאר לעצמו משהו שהוא יותר מהכלי הזה, אבל אליו הוא נמשך.

ובדחפים הללו משתמשים כאשר בונים חברה. כלומר, התכונות הטבעיות הללו נמצאות באדם, ועכשיו עליו רק להשתמש בהן למטרה הנכונה, לבנות מערכת שתחייב אותו להתאמץ בתכונות האלה כמה שיותר. כלומר, לפעול ההפך, לקבוע תנאי כזה שהחברה תטפל בו, ותטפל בתכונות שלו שהוא מעוניין לשפר. שכנגד התכונות הללו החברה תפעיל את הבושה שהוא מרגיש כלפיה, את הכבוד העצמי וכולי. שלא תהיה לאדם ברירה אלא לטפל ברצונות הדורשים טיפול.

האם העבודה הזאת מחייבת את החברים להיחשף זה בפני זה?

לא צריך להיחשף זה בפני זה. תלוי איך האדם מסדר את עצמו מבפנים כלפי החברה. ובחוץ החברה צריכה רק לקחת את המידות שאליהם היא רוצה להגיע בכללות, ולטפח אותם כערכים החשובים ביותר. ואז כל אדם שלא קונה את הערכים הללו יתבייש מפניה, יפחד להיפגע מהחברה. הוא יראה שהוא פחות מהחברה, וירצה לקנות אותם.

אם החברה תעלה את הערכים הללו של גדלות הבורא, גדלות המטרה, השתוקקות למטרה, השקעה בחברה, אהבת הזולת, התעניינות באחרים, כדבר הגבוה והנעלה ביותר, האדם יפחד שלא יהיו בו הערכים הללו כי החברה תבזה אותו.

האם החברה צריכה לחשוף את עצמה בפני האדם?

הכול תלוי באופן שבו החברה מסדרת את עצמה, ואיך האדם מסדר את עצמו כלפי חברה. העבודה הזאת של האדם לא חייבת להתבצע מצדו בגלוי. אבל מצד החברה, הדרישה שלה צריכה להיות גלויה. היא חייבת לדבר על כך שקנה המידה שלה הוא גדלות הבורא, גדלות החברה, גדלות ההשפעה, גדלות האהבה, וכולי. ומצד האדם אין צורך בכך. הוא לא חייב לגלות את ההרגשה שלו כלפי החברה, אלא עליו להרגיש אותה בתוך עצמו, ועל פניה להשפיע מיד לחברה את מה שהיא דורשת ממנו, את גדלות החברה, גדלות המטרה וכולי.

האם חברה שמחייבת את האדם, לא לוקחת ממנו את החופש שלו?

איזה חופש החברה לוקחת ממנו? הרי קודם לכן הוא היה שפוט של טבעו הגשמי, נטול כל חופש, וגם כעת אין לו חופש. גם קודם הוא היה תחת ההשפעה של איזושהי חברה, בלי יכולת לבחור מי שולט בו, ואילו כעת הוא בוחר בחברה כדי להגיע לחופש. אבל בינתיים, ודאי שאינו חופשי. הוא נמצא עדיין במצב שבו עדיין לא רכש תכונה של חופש.

התכונה שלו יכולה להיות חופש רק בתנאי שהוא ירכוש התאמה כלשהי לבורא. אין דבר כזה להיות חופשי, האדם נמצא בשליטת הרצון לקבל או בשליטת רצון להשפיע. ואת מה שבאמצע מכנים "שליש אמצעי דתפארת", ומתוך זה על האדם להחליט. כאשר האדם בונה את השייכות לבורא במקום את השייכות לרצון לקבל, הוא בונה בכך את השליש אמצעי דתפארת - "קו אמצעי".

קו אמצעי נבנה מפני שהאדם עצמו בוחר להיות דומה לבורא, להיות בכלים שלו, לקחת על עצמו את טבע הבורא. אבל הבחירה הזאת היא חופשית, כי הבורא לא מחייב בכך את האדם. מצדו, אין חובה להגיע אליו. הוא לוחץ על האדם ומחייב אותו רק לעמוד בפני בחירה. אבל כשהאדם מגיע לבחירה, הוא עוזב אותו לנפשו ולא מפעיל עליו כל לחץ.

איך מגיע האדם למצב שבו הוא בוחר בחירה חופשית לדמות לבורא?

איך ניתן לתאר מצב כזה, שבו האדם חופשי לחלוטין, נמצא בין שני הכוחות ולא נמצא בשליטת אף אחד מהם, ובכל זאת בוחר להידמות לאחד מהם? על סמך מה, אם כך, האדם בוחר? האדם יוצא למישור אחר של בחירה. הבחירה שלו היא לא בין רצון לקבל לבין רצון להשפיע. הבחירה שלו היא להידמות לבעל הבית, לנותן. לא להיות משפיע, אלא להיות כנותן, דבר שבכלל לא שייך לכלים שלו.

ואחרי שהוא בוחר להיות כנותן, הוא מסתכל בכלי שלו ורואה, שכדי להיות כנותן עליו להשתמש בכלי שלו, בלקבל על מנת להשפיע, ואז הוא עושה את הפעולה הזאת. ואם הוא יכול היה לפעול אחרת, הוא היה מנסה להידמות לבורא בצורה אחרת. המעשה כבר לא חשוב, השימוש בכלי שלו הופך להיות רק אמצעי.

מה ההבדל בין להיות משפיע לבין להיות הנותן?

ההבדל בין המשפיע לבין הנותן הוא, שהאדם מתחיל להשתמש אז בכלים שלו כבאמצעים, כבמעמד המשפיע, כמו הבורא שרצה להיטיב לנבראיו, ולכן ברא את הרצון לקבל כגורם הכרחי כדי להיטיב. אבל במחשבת הבריאה הרצון לקבל הזה לא קיים. קיים רק השורש, הרצון להיטיב. ובשורש הזה מתחילה להיות מעין נקודה כהה, התחלת הרצון לקבל. אבל היא הופיעה כתוצאה ממחשבת הבריאה.

כך גם בעניין הבחירה. האדם מגיע להחלטה שהוא רוצה להיות כמו בורא. מה פירוש כמותו? המשפיע. ומה פירוש הדבר להיות המשפיע, במצבנו? להשתמש בכלים דקבלה. לכן הבחירה החופשית היא למעלה מהרצון לקבל, מה שלומדים שיש בראש הפרצוף. בראש לא עוסקים במחשבה הראשונה איך להפעיל את הגוף, אלא בהתחלה עוסקים בדרך האפשרית להיות כמותו, ברצון להיות כמותו.

למה בחברה רוחנית קשה כל כך לעבוד על גדלות החבר?

לכל חברה חיצונית יש דרישות מאנשיה, ולפיהן היא מטפלת בחבריה ומחנכת אותם. בחברה האנושית ישנן חברות רבות כאלה, ועוד בונים חברות מיוחדות: ממשלה, משרד החינוך, משטרה, כוחות עזר שונים, חברות סוציאליות למיניהן, בית-ספר, גן ילדים. לגבי האדם, כולם מהווים חברה, סביבה. השאלה כמה הסביבה הזאת דורשת מהאדם.

ואם חברה שעוסקת בעבודה רוחנית אינה דורשת מספיק מכל אחד מחבריה, אז האדם לא מרגיש שאם הוא לא מקיים את דרישותיה, הוא ניזוק - מתבייש, שה"אני" שלו נפגע מהחברה, אלא מוצא לעצמו תירוצים שונים כדי לא לבצע את שהחברה שמה לה למטרה, כאמת מידה שיש לקיימה. החברה הזאת לא עומדת די על דרישותיה מכל אחד ואחד מחבריה.

ואז הכול בוער על אש קטנה, ולא נותן דחף גדול להתקדמות, שדרכו האדם מרגיש שהוא חייב לדעת מה דרישות החברה ממנו, כי אם הוא לא יעשה את הנדרש ממנו, לא יוכל לחיות בין החברים הללו. הם יביישו אותו, ילעגו לו ויפגעו בו. כלומר, על החברה להשתמש בתכונות האלה של האדם, שהן חשובות לו, כדי שהאדם יוכל להילחם נגד עצמו.

למה בחברה החיצונית, עבודה עם חברים מועילה הרבה יותר מאשר בחברה שעוסקת בעבודה רוחנית?

בחוץ האדם עובד עם כלים שאינם משתנים, וכלפי החברה הזאת הכלים שלו לא משתנים. בעבודה בקבוצה רוחנית יש כל הזמן שינוי בכלים. האדם מגלה כל פעם יותר ויותר עד כמה הוא מגושם, עד כמה הוא נמצא באגו שלו, כמה לא אכפת לו מהחברה. הכול משתנה בו כדי לקדם אותו בשיפור עצמו. לכן נראה לו כל פעם מחדש שהוא נמצא בכישלונות. אבל אלה לא כישלונות, אלא מוסיפים ומוסיפים לו עוד ועוד הכבדת הלב. אין ברירה אחרת.

איך עובד תקנון?

"תקנון" נקרא שבוחרים את הדברים החשובים. ומהדברים החשובים הללו בוחרים, נניח, שלוש דרגות, דברים שהם הכרחיים, דברים מומלצים ואת אלה הפחות דרושים, אך הרצויים. ואחרי שבוחרים אותם ומגיעים לסיכום, יש להסכים על אופן אכיפת הדרישה ולקיים אותה כמו חוקי מדינה - חברה אחת קובעת שמי שגונב פרוטה, כורתים את ידו, ובחברה אחרת קובעים שגניבה של עד מאה שקל אינה נחשבת לגניבה, כי כולם עושים זאת, וכן הלאה.

כלומר, בנוסף לקביעה מהי דרגת החשיבות של כל דרישה כלפי כל חבר וחבר, יש לקבוע מהי דרגת הדרישה - דרגת העונש. כמה נבזה את היחס שלו אם יהיה שונה מהרמה הנדרשת בחברה שלנו, ולבדוק זאת כל פעם. הדברים הללו חייבים להופיע בתקנון כמו בספר חוקים, כמה מאסר האדם יקבל, כמה מכות, כמה מדליות וכולי. חייבים לעשות את כל הדירוג הזה.

וזו הדרך היחידה לתת לחברה מושג עד כמה היא בונה בתוך האדם סולם ערכים. וככל שהיא עומדת עליו, כך היא בונה את האדם.

לפי מה נקבע סדר החשיבות בתקנון?

סדר החשיבות בתקנון נקבע לפי מה שנראה חשוב לחברים בקבוצה להשגת המטרה העיקרית. אם חשובה לחברה אהבת חברים, אז מה שקרוב ומועיל יותר לערך הזה יקבל שכר ועונש גדולים ומשמעותיים, בהתאם. ואם הערך הזה פחות חשוב, גם השכר וגם העונש יהיו פחותים, בהתאם.

אבל איך יודעים על מה לשים דגש ועל מה לא? צריך לקיים דיון בחברה עד כמה הדברים חשובים להשגת המטרה, או שאינם חשובים להשגתה. מה זניח לעומת יתר הדברים, שעליהם החברה כלל לא נתנה את הדעת, מי מקיים אותם ומי לא מקיים, וכולי.

צריך לעשות זאת, ואפילו להסתכן בטעות. ואז לחרוש את המאמרים וללבן את אמות המידה הללו עם חברים, וכך לראות מבפנים ממה אנחנו כלולים ועל מה לשים דגש. צריך להקדיש זמן לבנייה של תקנון. הוא לא יכול להיות קבוע ונצחי.

כמה זמן רצוי להקדיש לבניית תקנון?

מדי פעם כדאי להקדיש זמן לראות מי אנחנו ומה אנחנו. בניית התקנון היא מעין בדיקה עצמית. תקנון הוא בדיקה למידת התקדמותנו לעבר קני המידה שהצבנו לעצמנו. כי כמו בשאלה הראשונה "מי זה הבורא?" שהאדם מתאר לעצמו תכונה כלשהי ונותן לה שם "בורא", כך שואלים מי היא החברה, ובהתאם לכך בונים לה דמות מסוימת.

מה החברה צריכה להיות? מצד אחד, דוגמה בשבילי, ומצד אחר, כוח המחייב אותי להגיע לאותה דוגמה, כשבעצם, במעשה החיצוני של האדם כלפי החברה, הוא בסופו של דבר מדמה את עצמו לבורא. ההבדל הוא זה, האדם עובד כלפי החברה, אבל למעשה הוא נעשה דומה לבורא. בדומה לשתי זרועות של מספריים הפועלות זו כלפי זו.

למה החברה מפחדת להשתמש בעונשים כמו ביוש בפומבי?

מפני שמפחדים מדרך של עונשים. הפחד הזה מגיע לאדם מתוך התפתחותו הפנימית. אבל אם מדברים על ענישה כזאת בחברה, אם מתחילים להעריך את העונשים הללו בחברה, כבר מזמינים אורות מקיפים כלליים, והם משפיעים על כל חבר וחבר, ומבפנים הוא מתחיל להיות רגיש. החברה עצמה לא צריכה להפעיל כוחות. אם החברה מקדישה תשומת לב להבחנות הללו, אז מההארה הכללית שהטיפול של החברה מעורר עליה מלמעלה, האדם מקבל רגישות אליו.

אם מעלים בחברה מידת חשיבות כלפי משהו, למשל, שחשוב שכולם ישחקו. כולם יחשבו וידברו על הנושא מההיבט החיובי שלו, ולא השלילי. הם ידברו על כך שלשחק זה תנאי הכרחי שמחייב את כולם, בלי ללחוץ על אותם שאינם משחקים. אבל הם לא יוכלו להתקיים בחברה, הם ישחקו או יעזבו את הקבוצה, כי דעת החברה, וחוץ ממנה גם האור שמעוררים כנגד ההבחנה הזאת מלמעלה, ישפיעו עליהם, והם יראו מיד את ההכרח שבכך.

או למשל, בעניין תכונות. אם מעלים תכונה מיוחדת מסוימת כלפי החברה או כלפי הבורא, לגובה הרם ביותר האפשרי, מיד תעלה הרגישות של כל החברה לתכונה הזאת. לא צריך עונשים. האדם מרגיש פחד מתוך עצמו לא להיות כלול בתכונה המועדפת ולכן לא להשתייך לחברה. החברה מחייבת אותו.

למה נכשלים למרות הניסיונות וההכנות? האם אין די כוחות לפרוץ את המצב?

האדם תמיד ירגיש את עצמו חלש, חסר יכולת, ירגיש שאפילו ילחצו ויצעקו עליו, הוא עדיין יזלזל. במשך חודשים תהיה מוצבת מולו אמת מידה, דרישה, שהוא לא יהיה מסוגל לגעת בה ולשפר את עצמו כלפיה. כך היא הדרך. עד שההרגשה הזאת תגבר באדם למידה כזאת, שיהיה עליו לשבור אותה מתוך שנאה אליה. כך עובדים כנגד כל תכונה ותכונה. העבודה הזאת יכולה לארוך שנים - האדם מזלזל במשהו או מתנגד לו, לא מסוגל, לא יכול. הוא נמצא בתוך הרע ולא מסוגל להרוס אותו. ברור לו שהוא לא עושה, וכולם דורשים ממנו לעשות, והוא אינו יכול.

איך אפשר לקצר את הזמן, להפעיל את עצמי ולא לשרות ברע הזה?

ניתן לעשות זאת רק אם לוחצים באמצעות החברה. מעלים את הסטנדרט, את היחס של החברה כלפי אותה תכונה. האדם יכול לשהות בתוך משהו רע שהוא חייב לבצע בו שינוי, ובמשך חודשים הוא לא יבצע אותו. הוא יודע שעליו לעשות זאת, ואינו יכול. הוא לא מסוגל להקים את עצמו ולעשות שינוי. רק אם החברה תעלה את השינוי כדבר חשוב ביותר, האדם יסבול ויעשה. ובדרך אחרת זה יכול לארוך זמן רב, עד שהסבל הזה יצטרף בו למידה כזאת שהוא יבצע שינוי.

אומלל האדם הנמצא בחברה שאינה מעוררת בו רצון להתגבר על מעשים שהוא חייב לשנותם או תכונות שהוא חייב לתקן. חברה כזאת לא מועילה לאדם. חברה חייבת לתת לאדם הרגשת כאב כנגד כל דבר שהוא מזניח אפילו לרגע, ולא מטפל בו. זאת בעצם העזרה העיקרית שהאדם צריך מהחברה, מצד השלילה, מצד הביקורת. ומצד החיוב הוא זקוק לקיים את האהבה, את ההשתתפות.

לכל חבר וחבר בחברה יש בעיה כזאת. הוא יודע מה עליו לתקן, לשפר, לעשות, אפילו רק במעשה, ולא בכוונה או בעבודה פנימית, ואינו יכול. והמצב יימשך כך שנים אם החברה לא תעמוד על כך ותדרוש ממנו להשתנות. אבל צריך להבדיל אם הבעיה שייכת לאופי של אדם או להתקדמות שלו כלפי המטרה. יש ללמוד להבדיל אם הקושי נובע מהאופי או מגודל הרצון.

האם חשוב לעבוד רק על ערך אחד?

לא, אי-אפשר לעבוד רק על ערך אחד ולזנוח את יתר הערכים, הגישה הזאת לא עובדת. צריך לבנות סולם ערכים שכולל את מגוון הפעולות של הקבוצה, שבסופו של דבר, כולן עניין אחד, לבצע בחברה את המעבר מ"ואהבת לרעך כמוך" ל"ואהבת את ה' אלקיך".

איך אפשר להחזיק זאת במודעות?

האדם חייב לבצע בחברה את המשימה "ואהבת לרעך כמוך", בתנאי ש"ואהבת את ה' אלקיך" ניצב מההתחלה כמטרה, ובסוף כהשגתה. ובאמצע "ואהבת לרעך כמוך" כאמצעי.

בהתחלה יש לברר אם החברה מסכימה לתנאי הזה. חשיבות השגת המטרה, דבקות בבורא, היא העניין הגדול, הנעלה, שחייב להיות חרוט לאורך כל הדרך במוחם ובלבם של החברים. אבל האדם לא מסוגל בעצמו להגיע לתכונה הזאת, אין לו שום נגיעה אליה, אלא רק בתנאי שהוא בונה כלי עם החברים, עם נשמות "אדם הראשון".

וכך, עם הכוונה הזאת, האדם חייב להתייחס לאותה קבוצת אנשים, שבמידה שהם מקבלים את המשימה הזאת, הם נקראים חברת מקובלים. ובהתאם לכך הם קובעים יחד את אופי הקיום שלהם, את החיים שלהםמהו המניע, מה האמצעי ומה היא המטרה.

והם קובעים גם לאילו חלקים, לאילו פעולות נחלק האמצעי עצמו, כדי שהאדם אכן ישיג את מה שנקבע בלבו מהתחלה, שעליו להגיע ל"ואהבת לה' אלקיך". כלומר, איך עליו לבנות את החברה ממה שנמצא לפניו כרגע, ואיך עליו להפעיל תהליך של התקדמות החברה, שיביא גם להתקדמות שלו בתוכה. שהאדם, ממצב של כוונה בלבד להגיע "לאהבת ה' אלקיך", יבוא בעזרת החברה למימוש של הכוונה הזאת, התוכנית הזאת שלו.

על האדם לחשוב איך החברה תוביל אותו מהמצב שהוא נמצא בו עכשיו כאגואיסט, שבו הוא רק חושב שהוא מסכים במשהו להגיע ל"אהבת ה' אלקיך", עד למצב שבו החברה משכנעת אותו, מטפלת בו, משנה אותו באמצעות השתנותה בעצמה, בדרישותיה, בהכרת המטרה וכולי. החברה מושכת את עצמה, ויחד איתה מושכת את האדם קדימה.

למה לא לעזור לכל אחד לראות במה אינו מסוגל לעשות את השינוי?

ביקורת כלפי האדם לא עוזרת. אפשר לצעוק עליו, לחייב אותו במעשה טכני. אבל אם הוא שייך לתיקון רוחני, אסור לגעת בו. אסור לומר לאדם שחסרה לו אהבת חברים או לשאול אותו בכללות למה הוא לא מתעסק באהבת הזולת. אפשר לברר למה הוא לא בא לשיעור בוקר, למה לא ביצע את שמוטל עליו בתורנות. כי אלה עניינים הנחוצים לקיום החברה, שיש למלא אותם כמו חיילים הממלאים פקודה. מי שמקבל משימה, חייב לבצע אותה. אבל אסור לבוא בדרישות פנימיות.

כל שינוי פנימי צריך לנבוע רק מתוך הכרת האדם, לפי האופן שבו הוא מגלה בתוכו את החסרונות. אם הוא לא גילה עדיין חסרונות כאלה ומטיפים לו, הוא לא יודע מה רוצים ממנו. זה יהיה כמו להטיף לחתול, שלא נמצא בדרגה שבה הוא שומע ומבחין. אין מה לדרוש מהאדם הזה, אם לא התפתח מבפנים, ואפילו נשאר לו רק עוד מילימטר אחד עד שיתחיל להרגיש. המילימטר הזה מספיק כדי שלא ישמע. רק אם יעבור אותו, הוא ישמע מתוך עצמו.

לכן אסור להראות זה לזה דברים שנראים פגומים. צריך לראות פגמים בתפקוד חיצוני, אבל על תפקוד פנימי לא לבוא בשום דרישה. צריכה להיות דרישה כלפי החברה שתפתח את המשיכה הכללית שלה, ואז כל אחד יתקדם בה. אבל כלפי כל חבר וחבר אסור להתייחס לפנימיות, לרוחניות, לבקר את המאמצים הפנימיים שלו. לא לגעת במידה שבה הוא משקיע ורוצה את טובת החברה והמטרה, בזה כל אחד צריך להישפט כצדיק, ורק בעניינים טכניים, כרשע.

אי-אפשר להתייחס לרוחניות של החבר בשום צורה אחרת חוץ מלתת לו דוגמה חיצונית, שמתוכה יבין שהוא חייב לבדוק את עצמו. לא בודקים אותו, אלא רק נותנים לכולם דוגמה אישית. מי הם, עליהם לבדוק בעצמם.

האם על החברה לדרוש מהאדם בעניינים חיצוניים?

על החברה לדאוג לתפקידים לכל אחד ואחד, כדי שעל ידי זה ירגיש אם הוא רוצה או לא רוצה להשתייך לחברה, אבל לא להתחיל להטיף לו מוסר על המאמצים הפנימיים, הרוחניים שלו. רק על הדרך החיצונית.

אסור לבוא ולומר לאדם שאין לו אהבת חברים, לא חשוב באיזו צורה. גם כשרואים שזה כך. אסור אפילו לראות שזה כך. רק אם אדם מגלה בפרהסיה שהוא מזלזל בכולם, שהוא שונא את כולם, מקיאים אותו החוצה מהחברה.

איך החברה מעוררת את האדם?

חינוך היחיד על ידי חברה מתבצע בשני מישורים:

א) במישור החושי - האדם מרגיש שהוא לא נמצא ברמה שבה החברה נמצאת. הוא מגלה בחושים שלו, שהחברים גבוהים יותר ממנו. החברים לא אומרים לו על זה דבר, אלא הוא רואה זאת במו עיניו, עד כמה הם מחזיקים במשהו גבוה יותר, טוב יותר, רוחני יותר, והוא עצמו לא מחזיק בזה.

אין צורך להטיף מוסר לאדם על זה. למשל, כולם מסכימים לא לזרוק משהו על הרצפה, וכולם מבצעים זאת בקפדנות, ומי שלא נוהג כך, מרגיש מיד שהתנהגותו יוצאת דופן. וככל שהחברים מחזיקים בתנאי הזה, האדם רואה את עצמו נבזה יותר, נמוך יותר, פגוע מכולם. כלומר, במישור הרגיל, הפשוט, האדם רואה בחושים שלו עד כמה הוא רחוק מגובה החברה.

ב) במישור הרוחני - החברה מחזיקה בתכונה רוחנית מסוימת כחשובה, אף על פי שעדיין אינה קיימת בחברה, אבל היא משתוקקת אליה, מכבדת אותה, מעוררת ברצון שלה אור מקיף. והאור מקיף הזה פועל על החברה בכללות ומקדם אותה מבפנים. ואז כל אחד ואחד בתוך החברה, שלא מצטרף לאותה המשיכה אלא נמצא פחות ממנה, מרגיש בהתאם הבדל בינו לבין כלל החברה כלפי אותה התכונה שרוצים להשיג בחברה, שמכבדים אותה במיוחד.

האדם לא רואה דוגמאות בחושים שלו, אלא מרגיש זאת מבפנים. הכול תלוי בהסכמה חברתית בלבד. אם החברים מסכימים שמשהו מסוים הוא קדוש בשבילם, ואז האנשים שלא יכולים להסכים עם זה, שלא נמצאים בזה, ירגישו רע בעצמם, מבלי שיהיה צורך לומר להם אף מילה.

גם אם האדם קם ואומר שאינו מסכים להחלטה הזאת?

אם אין הסכמה כללית של החברה לכבד תכונה מיוחדת שרוצים להחזיק בה, אם אין הסכמה חברתית, מה עשינו? חייבת להיות הסכמה חברתית כללית. אפילו של אותם האנשים שלא נמצאים בה, או לא יודעים שהם לא נמצאים בה, ונדמה להם שהם כן בזה. פתאום כשהחברה מתחילה להחזיק בתכונה הזאת, ולעורר כנגדה אור מקיף, ולטפח מידה של חשיבות כלפיה, אותו אדם שנדמה לו שגם הוא איתם מתחיל להרגיש עד כמה אינו נמצא בזה.

אבל מי שלא מסכים עם החלטה כזאת, אין לו מקום בחברה. לא ייתכן שהוא לא יסכים, הוא ירגיש גיהינום. הוא ירצה לעשות כל דבר אפשרי כדי להרוס בתוכו את ההתנגדות ולהתקשר לחברה. התהליך הזה נקרא "חינוך". האדם ירגיש שנאה כזאת לתכונתו שמתנגדת, שהשנאה הזאת תקרע אותו ממנה ותעבירו למצב אחר.

אולי הבעיה היא בשונות של האנשים בתוך החברה?

החברה היא מגוונת מאוד. היא עדיין לא כוללת מספיק כל מיני חלקים, אפילו מנוגדים, שונים, זרים זה לזה. בעל הסולם כותב, שהחברה חייבת להיות קטנה, שכוללת בתוכה את האופי של כל הקיים בעולם, שהכול יימצא בה, ואז היא מתקדמת.

לא מדובר בקבוצה, אלא על החברה הרוחנית הכללית. כי הקבוצה מתחילה להיעלם. עוד מעט אי-אפשר יהיה לעשות משהו בחברה הקטנה מבלי לקחת בחשבון את כל יתר הקבוצות. החברים ירגישו בתוכם שהם כבר לא מסוגלים אחרת, מטעם בושה, פחד מחוסר התחשבות, פחד מתגובה ומלחצים שונים.

היום החברה צריכה להיות כלולה מכל סוגי האופי, המנטאליות, הדרישות, והרמות של הנכונות להתקדם, אין ברירה, ולכן זה לא הלך בקבוצות קטנות. אנחנו בנויים כך ונמצאים במצב כזה, בזמן כזה, שעלינו לבצע את התהליך דווקא בגוש גדול ומאוד מאוד עשיר בכל הסוגים והדחפים, שיש לו נכונות למטרה אחת או לבניית מטרה אחת, לבניית קבוצה אחת.

מלכתחילה אין מה לדרוש יותר מנכונות כזאת. והיתר זה כבר עבודה של הקבוצה הפנימית. וככל שיהיה נעים לנו או לא נעים, אל לנו לזלזל באף פלח מכל המערכת הזאת, לא בקבוצה, לא באדם, איש לא יודע למה דווקא הם מצטרפים אלינו. עוד נראה אילו אנשים מוזרים כביכול יצטרפו אלינו, נורמאליים והנמצאים ברצון נורמאלי, אך שונים מאיתנו מאוד. כי בבהמיות ההבדל הוא עצום, אך בפנים הנקודה שבלב היא אותה השתוקקות - ישראל. אבל בחיצוניות קשה להעריך זאת. בחוץ האדם יכול להיות כמו אותו כומר מבולגריה החובש כובע ולבוש כמו אפיפיור, אבל אם מדברים איתו ומרגישים אותו, מגלים בו חבר קרוב ביותר. 

0 תגובות
157. התלבשות הבורא בבריאה
25/11/2013 21:53
shlavim
פרק 157, התלבשות, בירור, בחירה חופשית

שיחה (2.11.03) על מאמר: "מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת נח, עמ' 67

ברוחניות אפשר להשיג כל דבר רק בהקדם הכלים, כי המטרה היא שהנברא יגיע בעצמו, בכוחותיו, ביגיעתו, לדרגת הבורא. כאשר כל הבריאה באה מהבורא מלמעלה למטה, יוצאת ומתפתחת ממנו, משלם לבלתי שלם, האורות קודמים לכלים ומולידים את הכלים ומסדרים אותם. אלא שהכלים מתגלים כלפי האורות בלבד, ולא כלפי עצמם. כלומר, אין עדיין נברא.

נברא מתחיל להתקיים רק כאשר כל הכלים משתלשלים ומסתיים הקשר בין הכלי לאור, והכלי נמצא ללא אור, כביכול ברשות עצמו, בניתוק ממנו, המאפשר לכלי לעבוד ולהתייגע כדי לגלות את רצונו, ועל פני רצונו להרכיב ולבנות השתוקקות.

ההשתוקקות אינה תלויה ברצון, היא לא נמצאת באותו כיוון והיא אינה טבעית - לא שבאה מן האור וגם לא מתוך טבע הכלי, אלא הכלי משיג בעצמו השתוקקות לבורא, ולא למילוי. העבודה הזאת היא עבודת הכלי, ובה הוא רוכש חופש ועצמאות.

ואם האדם, מתוך עצמו, מתוך הנתונים שישנם בו, בונה את מידת השתוקקותו לבורא, להיות כבורא, שאינה טבעו ואינה נטייה שלו, אבל באה מתוך יגיעה ועבודה שלו, הוא בונה בתוך עצמו הבחנה פרטית, אישית, מיוחדת ועצמאית. את ההבחנה הזאת על כל אחד ואחד לבנות לעצמו.

מכאן, אדם המתחיל לעבוד לא יודע איך ללכת ומה היא הדרך שבה הוא הולך. ולכן צריך לעשות בדיקה פשוטה, האם כוונתו להגיע ל"לשמה" או לא. אם האדם לא עושה שום פעולות, אין לגביו שאלה. אבל אם הוא עושה פעולות, נשאלת לגביו השאלה אם פעולותיו הן עם כוונה להגיע למצב מיוחד הנקרא "לשמה", לדבקות עם הבורא, כוונה הנמדדת לפי מידת התגלות הבורא אל האדם. כלומר, מידת השתוות הצורה לבורא מביאה להתגלות הבורא, לדבקות עם הבורא, לחיבור מוחשי עם הבורא שמתגלה בכל קומת האדם.

או שהאדם לא מציב לפניו מטרה בכל פעולותיו, אלא עושה פעולות במעשה, ומכנה אותן "מצוות", ולא מחשיב את המטרה, אלא סופר את המעשים שלו ולפיהם מצדיק את עצמו שנכון הוא פועל.

ומשתי הגישות הללו צמחו שתי תורות, תורת הכלל ותורת הפרט. תורת הכלל היא שעוסקים במעשה בלי לדרוש תוצאה, אלא המעשה עצמו הוא התוצאה. האדם מסתפק בקיום מה שמוטל עליו, ודורש שכר בעולם הזה או בעולם הבא או אפילו לא דורש שכר. כי אם הוא לא דורש שכר, הוא כאילו "לא כאן ולא שם", ונחשב לצדיק גמור. כלומר, המעשים עצמם הם כביכול כל הדרוש כדי להיות לאדם.

אלא כמו שנאמר: "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". ובתורת הפרט, האדם נראה לעצמו כל הזמן גרוע יותר, ונדמה לו שכל המעשים שהוא עושה לא מביאים לו דבר. שהיגיעה והלימוד והרצון להגיע למשהו רק מגלים לו עוד חסרונות ומרחיקים אותו מהשגת השלמות. ואפילו למה שהוא רוצה להגיע, לא מתגלה לו שהוא מגיע.

ובכל זאת, כאשר מגיעים לבדיקה, הביקורת היא לפי התוצאה. ואז יש להבין, שכל השגגות וכל הזדונות שהאדם עובר בראשית דרכו, הופכים רק מאוחר יותר לכלי אמיתי, שנקרא "מצוות" - "זכויות". כלומר, "שגגה" ו"זדון" - עביות גרועה יותר ויותר, עבה - מתגלה באדם בתור כישלונות, כשהאדם רוצה להגיע למעשה דלהשפיע, לפעולה שנראית לו רוחנית, ומגלה שהוא לא יכול ולא מסוגל ולא רוצה, ושהוא בכלל מתנגד לה.

וכאשר מתגלות לו תכונות עצמו בדרגה כזאת, שהוא רואה עד כמה הוא הפוך מהכול ואשם בכול, והוא גרוע ביותר ובגללו כולם סבלו וסובלים, הוא מגיע לקביעה שהם שגגות וזדונות. רק לאחר שהוא נכשל בהם פעם אחר פעם, ומגלה את הכישלונות של עצמו, הם נאספים למידה הזאת שבה שהם הופכים לזכויות.

ולא על האדם לתקן את טבעו, וגם לא לכוון את הטבע שלו כלפי הבורא ולהאשים אותו בטבע הזה, אלא עליו להבין שכל הזדונות והשגגות הם סימנים לגילוי הפירוד, כדי שיבנה עליו תפילה נכונה, בקשה נכונה, תביעה נכונה. לא מתוך רצון שהתכונות הללו ייעלמו, אלא שהתכונות הללו, ההפוכות לחלוטין מתכונות הבורא, יתהפכו, כמחויב, לדומות לבורא.

אם האדם מתרומם מעל התכונות שלו ורואה אותן כמועילות, כשלמות מצד הבורא, התפילה שלו נכונה בהחלט. הוא מגיע לחיסרון הנכון, לתיקון כל הפגמים שלו בעל מנת להשפיע לבורא. ולא שאדם מצטער שהוא מזיק לו ולאחרים ושהוא רע, כי אין רע. כל גילוי הרע נועד רק להראות לאדם את ההופכיות שלו כלפי הבורא.

לכן כל עבודת האדם צריכה להיות מכוונת לדרך לבנות את פנייתו, לסדר נכון את מה שהוא שולח לבורא, בנוסחה נכונה שמביעה את הנכונות שלו לקבל את התיקון של הבורא. כי אם האדם בונה נכון את הפנייה שלו לבורא, סימן שהוא מכיר את עצמו ויודע מה צריך להתהפך בו, ומוכן להיפוך שיבוא מצד הבורא, ואז הבורא מבצע אותו באדם.

מהי בדיקת התוצאות בזמן ההכנה?

בזמן ההכנה אפשר לבדוק את התוצאות, אף על פי שעדיין לא מגיעים לגילוי הפעולות ולגילוי התוצאות, לפי הסימנים שנותנים המורים שלנו:

בדיקה חיצונית - האדם עם החברה - אם האדם נמצא בחברה, והחברה כל הזמן לוחצת עליו ושומרת עליו, שלא יברח, והוא מרגיש את עצמו תמיד זקוק ונצרך להגביר את כוחותיו, כדי להחזיק את עצמו בחברה ולא לברוח, גם במעשה, וגם ברצון, וגם בכוונה, זה נקרא שהוא מתקדם.

בדיקה פנימית - האדם עם עצמו - באיזה קצב משתנים בו כל המצבים הפנימיים, כל המעשים הפנימיים, עד כמה מהר הם משתנים בו. האדם חייב לעבור במשך היום שינויים רבים. ככל שהאדם מרגיש שעוברים עליו יותר שינויים במשך היום, זה טוב. לא חשוב כמה מצבים עוברים עליו, הוא לא מרגיש דבר, כי הכול נושר ממנו, נושר והולך;

מה שחייב לעבור דרכו, שיעבור. לפי זה בודקים את הקצב. הסיבה למעבר המהיר של המצבים היא שהאדם משתוקק רק לדבר אחד, ואז כל ההפרעות השונות שעוברות עליו, הוא לוקח אותן בחשבון רק לאותו הרגע. כך הן מחליפות זו את זו, מפני שהוא מסיים אותן מהר.

באיזו מידה צריך לעסוק בעבר?

לא צריך לעסוק בעבר. אם האדם מתעסק עם עברו, הוא מתייסר בנקיפות מצפון או מחטט בתוך עצמו. הוא חי באשליה טובה או באשליה רעה. העבר לא שייך לאדם, וגם לא העתיד. מה שלא מתלבש עכשיו בגוף, לא עובדים איתו, הוא אינו קיים. העבר כבר עבר, והעתיד לא ידוע. אי-אפשר לשער מראש אף צורה של העתיד, לצפות אותה נכון ולדעת איך תתרחש. לכן אין מה לעסוק בזה.

אם כך, מתי עושים בירור נכון?

הבירור הנכון הוא אם האדם, בכל רגע של מציאותו בחיים, בהכרה - "חיים" נקרא בהכרה, שהאדם חי ומרגיש את עצמו ויש לו משימה מסוימת - להדביק את עצמו לבורא. איך נאמר בשיר כלשהו: "יש רגע קט בין עבר ועתיד והוא נקרא החיים". את הרגע הזה, שאותו הבורא נותן לו, על האדם להדביק לבורא. וכך האדם מברר את הרשימות.

אין יותר מהעבודה הזאת, וטוב מאוד אם מתרכזים רק בה. כי העבר והעתיד, שבאים ממצבים מדומים, הם כמו קליפות, הם מולידים בנו כל מיני חשבונות, פחדים, הרגשות שונות, שאינם קשורים למציאות.

האם היחס הזה כולל גם עבודה המביאה פרנסה?

לא מדובר בעבודה רגילה, שבה האדם עובד עם הדומם, עם אנשים, עם תוכניות, עבודה שיש לדעת איך לבצע. מדובר בהבחנות פנימיות, רוחניות, הקשורות לרוחניות, כלומר לאלוקות.

ועם האלוקות החשבון פשוט. האדם אינו בעל הבית לא על העבר, לא על ההווה ולא על העתיד. עבודתו היא רק מה שיש לפניו כרגע, מה שהבורא נותן, אותו רשימו שהאדם חייב לממש עכשיו. המימוש של האדם ברשימו הזה הוא דבקות בבורא ברגע הנוכחי. נקודה.

לא צריך להתייחס כך לחיים בכלל, אלא לרוחניות שבחיים, למצבים הרוחניים שלנו. עבודה שמפרנסת, שבה עובדים עם הדומם, אפשר לתכנן לחודש ימים, לשנה מראש, ולעשותה. אין קשר בין שתי העבודות.

האם אפשר לקשור את החיים הגשמיים בעולמנו לעבודת ה'?

מי שקושר רוחניות לגשמיות, דומה לאלה הרואים בכל תנועה סביבם את יד ה'. שהוא כביכול עשה כך וקרה כך, שהם עושים לבורא משהו מסוים, והבורא משיב להם אוטומטית במעשי קסם. כאילו רוחניות ומלאכים מרחפים סביבם. הגישה הזאת מוטעית, ורק מבלבלת את האדם.

הרוחניות היא למעלה מהדעת, היא בעל מנת להשפיע, היא טבע שלא נמצא בחומר של האדם. היא נמצאת מעבר לחומר שלנו. אם האדם רוצה לגלותה, הוא יכול רק אם הוא עובד בשני מישורים מנותקים לחלוטין זה מזה, גשמיות בגשמיות ורוחניות ברוחניות.

אחרת האדם מתבלבל, כמו אותם אלה שלכאורה עוסקים ברוחניות. האנשים הללו מסתכלים בכוכבים, פועלים לפי מה שאומרים בהורוסקופ ובקלפים, קושרים חוט אדום, שאפשר לקשור גם לפרה כדי שתיתן יותר חלב, כי חומר משפיע על חומר. אבל החיזוק פסיכולוגי שהאדם מרגיש מהפעולות הללו הוא עניין נפרד, הוא לא רוחניות.

ולכן, אל לנו להלביש אותם זה בזה. אין קשר בין רוחניות לגשמיות. נתק מוחלט. לכן כל הפעולות הגשמיות, במסגרת קבוצה הרוחנית, לא מולידות רוחניות, אלא אם כן האדם מכניס בהן כוונה להגיע לרוחניות. אם עובדים סתם על אהבת חברים, היא מביאה לתוצאה הפוכה מהמטרה. כי הפעולה עצמה לא פועלת דבר, אפילו פועלת ההפך, היא מגלה לאדם עד כמה הוא לא עושה דבר והורסת אותו. לכן, להכניס גשמיות לרוחניות וההפך זאת גישה מוטעית.

במצבנו, רוחניות היא רק איך לדמיין לעצמי חיבור עם הבורא - אין עוד מלבדו, טוב ומיטיב כלפיי, בכל המחשבות שלי, ובכל מה שביכולתי לחשוב עליו. גם זה גורם בלבול, מפני שאין לנו עדיין יכולת להבדיל בתוכנו בין היחס לחיים הרגילים שלנו לבין היחס לרוחניות. אבל זה יקרה בהדרגה. ואחר כך, כשמגלים את האלוקות בפועל, רואים בהדרגה איך האחד מתלבש באחר, אבל באופן שונה ממה שביכולתנו לדמיין עכשיו.

והשגיאה של כל העולם, בכל השיטות והדתות, שמכניסים בהן רוחניות לתוך הגשמיות, מורידים אותה וחושבים שבצורות שונות, בעצמים שונים, באובייקטים למיניהם, בכל מיני גופים יש חלק מרוחניות, מקדושה. מנשקים יד, משקים עץ, מתפללים לתמונה, סוגדים לבובה. זה כל הבלבול של האנושות.

וככל שהיהדות נלחמה בתופעה, לא כלפי חוץ, אלא מבית, היא לא הצליחה לשרש אותה מקרב העם, שממשיך להשתמש במה שנקרא "סגולות". עושים קמעות, קושרים חוטים אדומים, שותים מים חיים, מחליפים שמות וחושבים שבאמצעותם הם מושכים על עצמם הארה טובה מלמעלה, שפע מלמעלה. עושים שימוש בפסיכולוגיה של אדם, בכוחות הטבע, וחושבים שעוסקים ברוחניות.

במישור העולם הזה אפשר לעשות הרבה בכוח האדם, בכוח המחשבה, בכוח הרצון. ובעולם שלנו ישנם חוקים רבים שאינם מובנים לנו עדיין ואנו מייחסים אותם לרוחניות. אבל זה לא פשוט. הגילוי וההבדלה קשים הם.

אפילו אנשים העוסקים בתורה, חושבים שהלימוד שלהם הוא רוחניות. מה רוחני בלימוד הזה? הרוחניות נותרה מאחור עוד בחורבן הבית, למעלה, מנותקת מאיתנו, והם מתעקשים לקרוא ללימוד שלהם רוחניות, אף על פי שהחיים מוכיחים שאין בו דבר, ולכן רואים מה קורה עם כל העם שלנו. אבל הם בטוחים שכל עיסוקם הוא ברוחניות. כלומר, הבלבול הוא עמוק מאוד.

איך יכול האדם לגרור את עצמו ולצאת לרוחניות מתוך החיים הללו, בתוך מצב לא ברור?

אפשר לומר שהאדם חי כך שמגלים לו מידה מסוימת של "מי אני, מה אני", ואז הוא רואה שלעתים הוא לא כל כך בסדר, עושה לטובת עצמו ולא לטובת הכלל, קודם כל חושב על הרווח של עצמו, ולא על קרובים או חברים. כלומר, האדם רואה את הרע שלו במידה שבה מגלים לו אותו. אם לא היו מגלים לו, הוא לא היה רואה.

ואם היו מגלים לו עוד, הוא לא יכול היה לסבול את עצמו, והיה בורח, יוצא מעורו, עף מעצמו, העיקר להתנכר לתכונות הללו. אבל לא מאפשרים לו זאת. אולי אם היו נותנים לו פעם אחת לראות, אז למרות הקושי לסבול והרגשת הגיהינום, הוא היה זועק עד כדי כך שהיה נפטר מהתכונות הללו. אבל גם זאת לא נותנים לו, אלא מחזיקים את האדם על אש קטנה משני צדדיו, והופכים אותו פעם כך ופעם כך. זה מה שקורה לאדם בחייו.

ומכאן באה השאלה, מה יהיה הסוף? מגלים לי מי אני במידה מועטה מדי, שלא מספיקה לא לחיים גשמיים טובים, וגם לא ליציאה לרוחניות. איננו יודעים על רוחניות, ואנו חיים כרגיל, שקועים בהבלי העולם הזה, ומשלימים עם חיים שכאלה, מתעסקים בעניינים "ילדותיים", כמו שרואים בחדשות - עולם כמנהגו נוהג.

לא נותנים לי לעבור את השלב הזה, שבו אני סובל מהטבע שלי ורוצה טבע אחר, רוצה להגיע למצב שבו לא אמצֵא בעל מנת לקבל. עדיף שיגלו לי. אולי התקופה תהיה קשה, אני אסבול עד שאראה מה יש לי לעומת הבורא - הופכיות שתהיה מורגשת בי לא טוב - אבל אעבור אותה ודי.

אם האדם כבר נמצא בהחלטות מהסוג הזה, הוא במצב טוב, כי הוא מראה נכונות גבוהה לתקוף את המצב ולעבור אותו, ולא להישאר תלוי בין שמים וארץ. וכאן האדם זקוק לתומכים, לבורא או לקבוצה, כדי לתת את סכום היגיעה הנדרשת ולעבור במהירות את השלב הזה.

אבל בכל פעם שבה האדם מרגיש כך או אחרת, טוב, לא טוב ולפעמים רע מאוד, כשהוא מנצל את הזולת וכולי, המצבים הללו אינם תלויים בו, אלא מגלים לו מעט אמת. ואז עליו לנקוט בגישה של חוקרי משטרה, שכדי להתקדם נכון בשלבי החקירה, עוצרים בכל פעם ושואלים: "למי המעשה הזה היה כדאי?"עליו לעצור בכל פעם ולשאול שאלות על מה שעובר עליומה הבורא עושה בו? מה הוא רוצה להשיג ממנו?

למה לא די לבקש מהבורא שכבר יוריד את המשא הזה ממני?

אפשר להאמין שבקשה של אדם שיסירו ממנו את הרצון לקבל היא בקשה מכל הלב, שהוא סובל ורוצה להיפטר ממנו, אבל יש בתהליך הזה עוד כמה שלבים. עדיין לא גילו לו את כל גיליון ההרשעות שלו, מה עוד עשה. לאדם יש הרבה "תיקים" שם, ואת כל אחד מהם פותחים לפניו ומראים לו מה עולל, ואז האדם מתוודע לפשעיו, ומודה בביצוע כל אחד ואחד מהם, ובהתאם לכך סוגרים לו את התיקים, תיק אחר תיק.

ובהתאם לעמקות שבה האדם רואה את הרצון לקבל שלו, עד כמה הוא באמת אגואיסט, אף על פי שחשב לפני כן שכבר אינו כזה, עם זאת הוא מגלה, שקודם לכן הוא לא ביקש להיפטר מהרצון לקבל עצמו, אלא ביקש להיפטר ממנו מפני שהרצון הזה עשה לו רע. הוא לא ביקש להיפטר מתכונת הקבלה עצמה במנותק מעצמו. הוא שונא את הרצון לקבל לא מפני הרע שהוא מרגיש בגללו, הוא שונא את הרצון הזה מפני שהוא הפוך לבורא.

והגילוי הזה מתגלה בהדרגה, יחד עם גילוי הרצון. כלומר, ככל שהאדם יורד מטה, לפי גודל האגו שלו, כך הוא רואה איכותית באיזו מידה לא ביקש להתנתק מהרצון לקבל מפני שהוא הרצון עצמו, התכונה עצמה, אלא כי לא היה לו טוב איתו.

מה משמעות המושג "תוהה על הראשונות"?

אדם ה"תוהה על הראשונות", מתחיל לחשוב לשם מה נכנס לכל העניין של לימוד הקבלה. כלומר, הוא מתחיל להאשים את עצמו ואת האחרים ואת הבורא, בהחלטה שלו ללכת בשביל הזה, בדרך הזאת. הוא חושב שעדיף היה לו להסתפק בגשמיות, והכול היה בסדר. מה לו ולכל אלה, לקבלה שהכיר, לקבוצה הזאת, לרב הזה? לשם מה הוא צריך אותם ואותו? הוא חושב שהכול שקר, שאי-אפשר להגיע להשגה, שהכול לא למענו נוצר ובכלל, מי מסוגל לזה?

אם האדם מגיע ל"תוהה על הראשונות", ונכנס למחשבה כזאת ומרשה לעצמו להיות בה, הוא סר מכל הדרך. התהייה הזאת היא ניתוק, הופכיות הצורה. הוא תולה הכול בגשמיות, ולא בבורא וסר מהשביל הזה.

מה מתוך הדרגה העליונה צריך האדם לראות בעולם הזה?

האדם צריך תמיד לראות לפניו את התגלות השכינה. איך היא מתלבשת בכל העולם, בכל מה שיש בו ובחברים ובכל העולם. איך הכוח היחיד והמיוחד הזה מייחד את כל הפעולות בעולם, והוא עצמו נמצא בשליטת הכוח הזה. בדיוק כמו שמתואר במאמר "אין עוד מלבדו". את המאמר הזה יש להחזיק מול העיניים כל הזמן.

מה פירוש הדבר "לא להתבלבל עם הגשמיות"?

"לא להתבלבל עם הגשמיות" הכוונה, לא ללכת לפרש פעולות גשמיות בטרם מתגלה לאדם המצב האמיתי, הגילוי שהשכינה מלובשת בכל העולם. לא להתחיל להסביר ולפרש כל פעולה ופעולה גשמית כאילו התרחשה מסיבה רוחנית, ולא לייחס לכל אובייקט גשמי או לסתם חפץ כוח רוחני מתוך ידיעה לכאורה.

איזה כוח מיוחד יש לחוט אדום? אמנם מוזכר ב"זוהר" מונח כזה, אבל לפי מה קוראים את ה"זוהר", לפי ענפים או לפי שורשים? אם מתייחסים למונח "חוט אדום" בשורש, ומתחילים לעסוק בו כמו שכתוב שם, הוא אכן פעולה רוחנית. אבל מה היא שייכת לפעולה הגשמית של קשירת חוט אדום על היד או על הרגל. מה יוצא מזה לאדם?

הסימנים האלה נועדו לחזק את האדם, כמו שעשו בחסידות. לפני אלפיים שנה אבותינו לא הלכו בלבוש המקובל היום אצל חסידים. הלבוש הזה מחזיק את העם, מחזיק אותנו במסגרת, מבדיל את המעשים והמחשבות שלנו ומכוון את האדם, אבל אל לנו לשייך להם כוחות קדושה.

אלא שבדרגה בהמית הפסיכולוגיה שלנו בנויה כך, שהחיצוניות משפיעה עלינו בדרכים שונות ומחזקת את האדם. בכל הזרמים ובכל המפלגות משתמשים בדרך הזאת, וישתמשו בה תמיד. גם בצבא יש דוגמאות כאלה - סימנים וסמלים שונים: דגל, המנון, וכולי, רק כדי לחזק את האדם. לפסיכולוגים יש תורה שלמה איך להשפיע על האדם, אבל אין סיבה לשייך לכך כוחות של קדושה.

מה משמעות הדבר, לראות איך הבורא מתלבש בכל הבריאה?

"לראות איך הבורא מתלבש בכל הבריאה", הכוונה אינה שרואים את ההתלבשות הזאת והולכים לפענח אותה, אלא רוצים שהבורא יתגלה לנו. רוצים להרגיש איך מתרחשת ההתלבשות שלו בנו, שזה אכן קיים. אבל לפני שזה קורה, לא מתחילים לקשור הקשרים בעולם הזה לפי השכל שלנו.

האם אפשר לדמיין כאילו נמצאים באור, ולעלות מעלה?

לא, אסור לדמיין את המצבים, צריך להשתוקק אליהם, ולא לדמיין איך הם נעשים. כי מדמיון מתחילים לבנות צורות לפי הבהמיות שלנו. בעל הסולם כותב למה להשתוקק במאמר "אין עוד מלבדו" - להשתוקק לגילוי השכינה המלובשת בכל העולם.

ולפני שהוא מתגלה, אין הרגשה ואין תמונה, אלא רק השתוקקות. ולהשתוקק שיתגלה כוונתו לחפש בפנים. אבל לא שלפני התגלותו האדם בונה צורות וכבר מדמיין לעצמו במה מדובר.

האם יש לאדם בחירה חופשית בעברו?

אין לאדם בחירה חופשית, לא בעבר וגם לא לעתיד. ובמה יש לו בחירה חופשית בהווה? רק בהתחזקות, בהסכמה, ברצון שהתהליך יקרה מהר, ושיקרה בדיוק כפי שהבורא רוצה. לא במעשה עצמו, אלא בביצוע המעשה. הבחירה החופשית שלנו היא שהמעשה יתבצע. אנו יכולים לא להסכים שהוא יתבצע תחת לחץ, איומים וצרות, אלא מתוך רצון לקדם את עצמנו קדימה אנו רוצים שיקרה כל מצב ומצב המתוכנן אצל הבורא מראש.

בכל המעשים ובמה שקורה לנו איננו חופשיים כלל. כל מה שהאדם צריך לעבור, חתום, וכל השלבים נועדו לגרום לאדם להיות משפיע יותר. ואם האדם לא רוצה את המצבים הללו, לא רוצה ללכת בכל פעם ליתר השפעה ושונא זאת, הוא בהכרח מגלה את המצבים הללו כסבל, ומאין ברירה הוא מתקדם בסבל, וסובל יותר ויותר.

וההפך, אם האדם משכנע את עצמו שהמצבים הללו טובים, מועילים, והוא רוצה אותם מראש, הם מתגלים לו כטוב, כעונג, כשפע, כנצח. אבל כל השלבים שאותם האדם עובר הם שלבים הכרחיים. האדם יכול לקבוע רק את קצב, ולא אם להיות בכל מצב ומצב או לא להיות בו.

ואת קצב המצבים של העבר נקרא שהאדם לא בחר. שהייתה לו בחירה, והוא לא בחר. האדם חופשי לנצח רק על הקצב. כרגע אין לנו יכולת להבין את ההבחנות הללו בדיוק רב, אבל חייבים להאמין, וזה אכן כך, שבמצבנו הנוכחי הקצב וההרגשה שבה עוברים את המצבים תלויים ביגיעה. ההסכמה והיחס לבורא תלויים ביגיעה שלנו. אם האדם מתייגע, בסופו של דבר הוא מתייחס טוב לכל המצבים ומצדיק את הבורא ומגיע לאהבה אליו. ואם לא, הוא עובר את אותם המצבים ברע. אבל כלפי העבר, האדם לא טעה בדבר.

האם כדאי להיזכר במצבים הטובים הקודמים, כדי לקבל חיזוק להווה ולהבא?

כך האדם עושה ממילא, לא חשוב אם כדאי או לא כדאי, אם אפשר או אי-אפשר. האדם שמתקדם קדימה קצת יותר לא רוצה לקבל חיזוק מהעבר, הוא מחפש תמיד חיזוק מהבורא בניתוק עצמו מהעבר. לכן מצבו נקרא "כל יום יהיו ימיך כחדשים", שהכול חדש. הוא לא רוצה לקבל תמיכה ממה שהיה קודם לכן, אלא רוצה כל פעם לקבל תמיכה מהחיפוש שלו, מתוך הקשר עם הבורא. אבל בינתיים, אם הגוף דורש חיזוק בצורה כזאת, זה גם בסדר. כי אין מה לעשות, אלה שלבים בדרך. 

0 תגובות
156. שינוי פנימי משנה את העולם
23/11/2013 21:09
shlavim
פרק 156, שינוי, ירידה, עלייה, הרגשה

שיחה (30.10.03) על מאמר: "מהו שתולדות הצדיקים הם מעשים טובים, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת נח, עמ' 58

בקבלה לומדים, שהעולם כולו נמצא בתוך האדם, ומה שהאדם מגלה בחושים שלו נקרא "העולם שלו", ושיש לו, אם כך, קשר רק עם בורא. מכאן יוצא, ש"צדיקים" ו"רשעים" ו"רבותיי" ו"תלמידיי" הם כל המצבים של האדם.

ועל האדם ללמוד מכל מצב ומצב שהוא עובר, לחקור ולהעריך רק מצבים הקרובים יותר לתכלית ולכוון את עצמו אליהם, גם כשהוא נמצא במצבים רחוקים יותר כמו מצבי ירידה. עליו ללמוד ולהחזיק את המצב שהשיג בעלייה. כלומר, החשוב ביותר הוא, שהאדם יבחר תמיד בַּעיקר ויכוון את עצמו אליו ככל שניתן.

ואז, אם האדם משתוקק לעיקר ונמשך אליו, הוא עובר את המצבים שלו בצורה המהירה והמועילה ביותר. כמו שרב"ש כותב, שלכל אחד ישנה נקודה הנקראת "שורש נשמה", והאדם, מתוך מציאותו בעולם הזה, יכול על ידי ההפרעות שהוא מקבל דרך העולם הזה להגדיל את הנקודה הזאת פי תר"ך פעמים, ובמקום נקודה, לזכות להיות נשמה שלמה, עם כל המילוי שבה, הנקרא "בורא", "אור". זהו מצב שבו הכלי של הנשמה נמצא בדבקות ובהשוואת הצורה עם האור, במצב הסופי שהאדם צריך להגיע אליו.

וכל המטרה של עבודת האדם היא להגיע להשתוקק למצב הזה, להרגיש בעליות כמה שיותר קרוב אליו, ולא לברוח ממנו למטרות אחרות. ובירידות, לא להיכנס לייאוש ולחוסר מעש, אלא להימשך כל הזמן למטרה על ידי הלימוד ועל ידי החברים. וככל שהאדם נמשך למטרה הנכונה, הוא מקצר את הזמנים, "מקדש" אותם, וכמו שאומר הכתוב: "ישראל מקדשים את הזמנים" - מגיע מהר יותר למצבו הסופי.

וכל הייסורים והתענוגים של האדם סובבים סביב עניין זה, שהאדם מסוגל לכוון את עצמו למטרה על ידי תענוגים או ייסורים בלבד. ומכאן הצורך לבנות סביבו חברה, סביבה שתכוון את האדם למטרה באמצעות גדלות המטרה, על ידי הכרת נבזות מצבו בעולם הזה, כדי שבלי הקדם ייסורים הוא יימשך למטרה, עוד לפני שכוחות הטבע יפעלו עליו וידחפו אותו להתקדם לקראתה.

ובתהליך הזה, האחד לא יכול להכיר את משנהו, כי כל אדם, מקורו מנקודה אחרת של הנשמה הכללית, ועליו לעבור את כל השלבים, כל תר"ך התיקונים על תר"ך הרצונות שלו, הנקראים "תר"ך מדרגות", בצורה שונה ואחרת.

עבודתו הפרטית של האדם היא להיות ער למצבו הנוכחי ולמטרה המוצבת לפניו ככל שיוכל. כי רק הערנות הזאת, של הכרת חשיבות המטרה, היא שנותנת לאדם חומר דלק, דחף להתייגע ולעבוד. כלומר, בכל מצב ומצב שהאדם נמצא בו, הוא עצמו, או החברה שהוא מציב סביבו צריכים להזכיר לו מהו הדבר החשוב בחייו, ולפי המטרה הזאת לחייב אותו להתייגע ולתת כוחות למענה.

ובהתפתחותו עובר האדם את הדרגות דומם, צומח, חי, מדבר, בדומה לדוגמאות שנותן רב"ש, שאדם אחד יושב בבית עם המשפחה, כי עדיין נמצא בדרגת התפתחות של דומם, והשני כבר רץ לכל מיני אסיפות לטובת הכלל, כי עלה לדרגת התפתחות של צומח, והשלישי לא מסתפק בלסדר את העולם על בני האדם הממלאים אותו, אלא מרגיש צורך לבוא לדרגה שמעל האנושות, שבה מתבצע תהליך קבלת ההחלטות על כל המעשים שנעשים.

ובדרגה הזאת האדם לא עובד עוד עם משפחתו ולא עם כלל האנושות, אלא מעל הכלל, עם הכוחות העל טבעיים, עם המטרות שהן מעל הטבע. איש לא יכול להבין מה מתחולל בתוך רעהו, גם לא האדם עצמו שעובר את המצבים הללו, שממצב למצב לא מבין מי הוא ומה הוא, כמו שקורה בין אנשים שונים. אלא תמיד, אומר רב"ש, בכל מצב שהאדם נמצא בו, עליו להימשך למצבים הגדולים, הטובים והנעלים שהיה בהם, ולהציב אותם לפניו כמטרה.

מה הם שלושת המצבים הללו באדם: מצב העלייה, מצב הירידה ומצב הקביעות?

במצב עלייה האדם מקבל אתערותא דלעילא, ובלי קשר לרצון שלו הוא מתעורר ומתחיל לעבוד. מלמעלה מעוררים אותו על ידי זה שנותנים לו תשוקה לדבר מסוים או מראים לו מטרה נעימה או מטרה גדולה או כל מטרה אחרת שאפשר להשיגה וליהנות ממנה. ואז האדם נמשך אליה ועובד כדי להשיגה. הוא נותן יגיעה ואז משיג, רואה, מרגיש איזה דבר, נמצא במגע עם משהו עליון יותר.

לאחר שהאדם הגיע והתקשר למה שרצה והוא נמצא בו, קורה לו מה שקורה לאדם רעב מאוד שמתחיל לאכול ארוחה. התיאבון שלו פוחת והולך בהדרגה, ועמו פוחת והולך התענוג, עד שנעלם לחלוטין. ואז מה עליו לעשות? להוסיף כלים, להוסיף תיאבון, להוסיף הרגשה של חוסר תענוגים. כאשר האדם מתחיל לקבל כלים חדשים, לפני שהוא ממלא אותם וממשיך הלאה, ההרגשה בכלים שעוד לא השיגו מילוי נקראת "ירידה" - תוספת תיאבון, הוספת כלים ריקים שעל האדם למלא. לעומת התענוגים שהיו לו, האדם מרגיש עצמו עכשיו ריק.

ואם האדם שרוי בהרגשת החיסרון, ולא בהבנה שהוא מקבל עכשיו כלים חדשים שהוא יכול למלאם, הוא קובע את מצבו כירידה. אבל למעשה, זו אינה ירידה. אנשים הולכים לבית הבראה, מקבלים חמש ארוחות ביום, ובמיוחד לפני האוכל הם עושים טיולים ופעילות גופנית כדי להרגיש רעבים ולבוא לארוחה עם תיאבון ועם תשוקה להפיק ממנה כמה שיותר טעמים, כדי לאכול יותר וליהנות יותר.

להליכה ולפעילות הגופנית שהם עושים הם לא קוראים "ירידה". למה? מפני שאם האדם יודע שאחרי הרגשת הריקנות יבואו לו תענוגים, והפעולה שהוא פועל עכשיו נועדה לגלות כלי לתענוג, גם הכלי הופך לחלק מהתענוג והאדם שמח שהוא רעב, מפני שעכשיו הוא יאכל ויתענג על האוכל. כלומר, תלוי איך האדם מתייחס לעליות ולירידות, מהי בשבילו עלייה ומהי ירידה. הכול נמדד יחסית למטרה.

אם המטרה שלו היא תענוגים, והוא יודע שאי-אפשר להשיג אותם בלי רעב ותיאבון, אז רעב ותיאבון הם שמחה בשבילו ולא ירידה, אלא חלק מהעלייה, כלי של עלייה. לכן כל הבעיה שלנו היא לראות את התהליך, להתבונן בו מן הצד, להכיר אותו כולו, ולתת חשיבות לכל מצב כגורם למצב הבא, שהוא טוב עוד יותר ונעלה עוד יותר. ואז לעולם לא יהיו לנו ירידות, אלא רק הבחנות מתי בונים את הרעב והתיאבון, ומתי ממלאים אותם בתענוגים.

ומהו "המצב הקבוע"? "המצב הקבוע" הוא מצב גרוע מאוד ואסור להיות בו. במצב הקבוע האדם לא משיג תענוגים ולא משיג כלים לתענוגים. זהו מצב מת, וצריך להיות בו כמה שפחות. כלומר, אם האדם מתנתק מהכוונה ומהמטרה, אם הוא פועל לפי הגוף ולא עושה פעולות לקראת המטרה, זה נקרא שהוא נמצא במצב הקבוע, במצב מת. לכן עליו להשתדל להיות במצבים הקיצוניים ביותר, כי הם המועילים ביותר.

באיזו מידה האדם קובע את המצבים שהוא עובר?

כל התהליך הזה נקוב מראש, חתום וחרוט בתוך הנשמה של האדם, ואין לו יכולת לשנות אף לא צעד אחד ממנו. כל המקרים שבהם האדם ייפול ויעלה, ומה יקרה איתו בכל מצב ומצב, הכול נמצא בתוך התכונות של האדם, שהוא קיבל אותם בצורה מסוימת ועליו להגיע איתם למצב מסוים. הדרך כבר סלולה, וכל המצבים שלה ידועים מראש.

אלא שביכולתו של האדם לעבור את אותם המצבים בהרגשה אחרת. במקום להרגיש שהוא סובל והולך לגווע ברעב, עליו להרגיש ההפך, לשמוח על שהוא הולך ומכין את הכלי שלו לקראת תענוג. ההבדל הזה נראה פסיכולוגי, אבל הוא הבדל מהותי, ותלוי במידת הקרבה לבורא, תלוי אם בכל המצבים הללו האדם מודה בכך שהוא נמצא בתהליך, בהתפתחות, בעלייה תמידית, בהתקדמות לקראת הדבקות, לקראת מצב של חיבור עם הבורא.

אם במצבים שהאדם עובר יש לו קשר עם התכלית, אין לו אף מצב נורא, אלא ההפך, כל מצב נראה לו מועיל. כי באמת, אין דבר שנברא שלא לצורך השגת המטרה. נכון שאין ביכולתנו לשנות את תהליך ההתפתחות שלנו, אבל על ידי שינוי היחס כלפיו, ההכרה בו, הערכה אליו, האדם משנה את ההתפעלות ממנו, את ההרגשה שלו, משנה את תמונת המצב מקצה לקצה - קורא אחרת לגמרי את המציאות - עובר מחיים של ייסורים קשים, גרועים ממוות, לחיים של תענוגים נפלאים ובלתי-פוסקים. הוא קשור למטרה והוא שמח, כי המטרה מאירה לו כאילו כבר נמצא בה.

אפשר לטעון שזאת בעצם אשליה, כי לא חשוב איך האדם מרגיש, רע או טוב, למעשה הוא עובר אותם מצבים. אלא ששינוי היחס כלפי המצבים הללו הוא מעבר מהרע הגרוע ביותר, לטוב והנפלא ביותר. כמו שבעל הסולם מתאר במאמר "הסתר וגילוי פנים של השם יתברך", איך היחס של האדם משנה בו את כל התמונה, ממצב שנראה כגיהינום ממש, להרגשה של גן עדן. והוא מסביר, שדבר לא משתנה באדם באמת. האדם נמצא תמיד במצב הסופי של מלכות דאין-סוף, אלא שמעבירים אותו דרך התרשמויות שונות, כדי שישנה את היחס שלו כלפיהן וכלפי מציאות הקבועה שהוא שרוי בה.

ולאדם אין יכולת לשנות בבת אחת את היחס למציאות הקבועה. לכן מעבירים אותו את המצבים אחד לאחד, כדי שישנה כל פעם את היחס שלו כלפי המצבים הללו, ליחס מטרתי. וכך, עד שהאדם מגיע למצב הסופי, ומבין שהיה בו כל העת, רק לא הרגיש אותו בגלל היחס שלו כלפיו. כלומר, כל מה שהאדם עובר ומרגיש וקורא לו "העולם שלי" אינו המקום שבו הוא נמצא, אלא היכן שנמצא היחס שלו.

האדם פותח את המציאות, חלק מתמונת המציאות, לפי מידת היחס שלו כלפיה. לחלקים האלה הוא קורא "עולמות". אבל אין עולמות, אין מדרגות, אין מצבים. היחס המשתנה של האדם למצב שהוא שרוי בו באופן קבוע, הוא שמשנה לו את התמונה, שאותה הוא מכנה "מדרגות", "עולמות".

לכן, ככל שהאדם משתדל להתייחס למציאות נכון יותר, כך הוא חוזר למציאות הנכונה, ומגלה איך היא באמת. כלומר, אם האדם לא עובד על שיפור היחס למצב שהוא נמצא בו, הוא נמצא ב"מצב הקבוע", שנחשב ל"מת", שאין בו שום קביעת יחס כלפי עולמו, מצבו. אבל ברגע שהאדם מתחיל לקבוע יחס למציאותו, ורוצה להעריך אותה אחרת, לפי ההכנות שהוא עובר, לפי עמדה אחרת, לפי מדידות שונות שלפיהן הוא קובע איך עליו להעריך את המצב, הוא נמצא בתהליך של התפתחות פנימית.

מכאן רואים שהעולם לא משתנה, האדם נמצא כל הזמן בגמר התיקון. הבורא לא ברא דבר חוץ מגמר התיקון. אלא הכול תלוי בהתפתחותו הפנימית של האדם בלבד. ולכן, בהתאם להתפתחות של האדם, בהתאם לשינוי היחס שלו למציאות, הוא רואה מציאות אחרת. זה לא שהמצב נראה לו נעים יותר או גרוע ורע יותר, אלא הוא רואה ותופש אותו אחרת בכל חושיו. היחס של האדם למציאות נקרא "כוונה".

השינוי בקביעת היחס כלפי המציאות, מתפישה שקיימת מציאות אחת להבנה שלא קיימת מציאות, אלא היא תוצאה מקביעת היחס שלנו כלפיה, השינוי הזה הוא היציאה של האדם מהעולם הזה לעולם הרוחני. זאת התרוממות שלו מעל החומר, מעל התפישה שקיים עולם חומרי להבנה שהוא לא קיים, אלא שאנו, ביחס שלנו, בכוונה שלנו, קובעים מה קיים. המעבר הזה נקרא לעבור מחיצוניות לפנימיות, לעיסוק בפנימיות. ופנימיות נקראת "כוונות".

אנשים חושבים שלהתעסק בכוונות פירושו להתייחס בגישה פסיכולוגית אחרת, ואז להרגיש טוב יותר. אבל מדובר ביחס שונה לחלוטין מהיחס האנושי. האדם מתייחס למציאות שהוא נמצא בה מדרגת גמר התיקון, לא מתייחס אליה באופן רגוע יותר ומסכים איתה כמו שממליצים לו השכנים, הפסיכולוגים והרופאים, אלא מתייחס אליה במהות שונה ויודע שהמציאות שלמעשה הוא נמצא בה מתנהגת לפי חוקים אחרים. לא לפי חוקים של קבלה לעצמי, אלא לפי חוקים של השפעה לזולת.

ואז האדם מתחיל לראות את המציאות אחרת, ורואה קשר אחר לגמרי בין חלקיה. הוא רואה איך כל העולם וכל האנושות פועלים בהשפעה הדדית, בהתאמה מוחלטת לבורא. שהבורא מתלבש בהם וממלא אותם, וכולם צדיקים גמורים הנמצאים בגמר התיקון. הכול תלוי בקריאת האדם עצמו את תמונת המצב, דרך חוקים של השפעה או דרך חוקים שהוא רואה אותם כקבלה. אבל הוא עצמו רואה!

מה פירוש המונח "פותחים לי עולם"?

"פותחים לי עולם" נקרא שהאדם מצליח לקרוא את התמונה שהוא נמצא בה בהבנה אחרת של הקשר בין המרכיבים שלה. האדם רואה פתאום שבין החוקים בעולם הזה, בין האנשים בעולם שלנו, יש קשר אחר, בכוונה אחרת, במטרות אחרות. פתאום הוא מצליח לגלות שכבה פנימית יותר של המציאות, ואז נקרא שהיחס שלו לכל המציאות השתנה, והוא רואה עולם שונה.

איך אפשר לחזק את שינוי היחס הזה?

יש להשתוקק כל הזמן להיות בקריאה פנימית יותר, להשתדל לראות מה מסתתר אחרי הדברים. מה המשמעות של המונחים הללו, "אחרי המחסום" או "העולם הרוחני"? שאחרי תמונת העולם הזה מתחילים לגלות קשרים בין המרכיבים. הקשרים האלה הם מחשבת הבריאה, שמקשרת את כל הפריטים בעולם הזה. ואז רואים, שהכוונה שם שונה לחלוטין ממה שנראה מהצד הזה. שהקשר בין הדברים נקבע על פי נוסחאות שונות מאלה שחשבנו קודם לכן.

אם קוראים מהצד השני את הקשרים האמיתיים בין הפרטים, מגלים שכולם משפיעים זה לזה, שכולם אוהבים זה את זה, שאין בעולם דבר רע. רב"ש נותן דוגמה על אדם שנותנים לו רצון לכסף. למשל, נהג מונית שרק רוצה להרוויח כסף לא מפעיל מונה, מכפיל מחירים, וכולי. אבל מהצד השני פתאום מתגלה שכל רצונו הוא להשפיע ולעזור לזולת, שהוא כל הזמן רק חושב את מי להביא לאן, ומה לעשות כדי שלכל נוסע יהיה הכי טוב, ורק מבלבלים אותו שכאילו ירצה להרוויח כסף, ובאמת הוא לא רוצה להרוויח כסף, אלא קורא את מצבו בצורה לא נכונה, היחס שלו לא נכון עדיין. אם מסתכלים מצדה השני של התמונה, מעבר למחסום, רואים את היחס הנכון.

ומה שהאדם רואה במצבו הנוכחי משול לצד הפוך של מעשה רקמה, שהתמונה הרקומה לא ברורה והקשרים לא יפים וסבוכים. לא רואים את כל הקשרים אמיתיים, הנגלים בצד של הרקמה עצמה. אבל כאשר נפתחות בפני האדם האפשרויות לראות את צדה השני של ה"רקמה", הוא מגלה את היחס הנכון בין ה"חוטים", והתמונה אכן מרהיבה.

והפן הזה הוא החסר לנו, ורוכשים אותו כשפוסעים במדרגות, בדרך למצב הטוב ביותר, למצב שבו האדם רואה גם את תמונת העולם הזה, שאינה משתנה, "עולם כמנהגו נוהג", אבל יחד איתה הוא רואה גם את צדה השני, את כל הקשרים שישנם בין חלקי המציאות. ואז הוא יכול להצדיק את הבורא, ולדעת שהכול היה כך מלכתחילה, רק הראייה שלו לא הוכשרה עדיין לראות כך את פני המציאות.

האם שינוי פנימי, המשנה את העולם, הוא פסיכולוגי בלבד?

השינוי הוא לא מתחום הפסיכולוגיה האנושית, מפני שהאדם מסוגל לראות את העולם מצדו השני בהתאם למידה שבה הוא עצמו נמצא בצד השני, המידה שבה הוא נמצא בעל מנת להשפיע. אני מסוגל לראות את נהג המונית כעוזר לכולם ואוהב את כולם רק אם עיניי רואות מציאות כזאת, אחרת לא אראה את הפעולות שלו כך. האדם מגלה את המציאות לפי התכונות שלו.

אם האדם משתנה - העולם שלו משתנה. אין מה לדרוש מהעולם להשתנות מבלי לשנות את עצמי, הוא לא ישתנה לעולם. הסיכום הוא פשוט - אם האדם עובד על שיפור עצמו, הכול סביבו משתנה. ורק בשיפור ובשינוי האדם תלוי העולם, ולא בכך שהאחרים ישתנו. האדם מגלה שהם לא צריכים להשתנות, שכל העולם נמצא בגמר התיקון, ורק לו זה בא ומתגלה עכשיו. והאחרים לא יודעים עובדה זאת, אבל הוא כבר יודע.

בעל הסולם כותב בספר "שמעתי", במאמר "שני מצבים", שאז האדם רואה איך השכינה הקדושה מלובשת בכל העולם, ושכולם עוסקים בהשפעה ומנוחה.

לפי איזה צד של התמונה יש להתנהג לאויב, במציאות של העולם הזה?

איננו נמצאים במציאות שבה אנו רואים בעיניים רוחניות, אלא במציאות הגופנית, ואין ביכולתנו להצליב את העולם הרוחני עם העולם הגשמי, לכן עלינו להתנהג בעולם הגשמי לפי חוקים של הגשם, לפי חוקים של גופים, ובעולם הרוחני לפי חוקים של הרוח.

כל עוד העולם לא מגיע כולו לגמר תיקון הכללי, ישנם בלבולים כאלה, מפני שיש עדיין פער בין ההתנהגות הגופנית להתנהגות הרוחנית. לכן המקובלים, אף על פי שהם נמצאים במדרגות עליונות, בכל זאת הם חולים ומתים בדרכים נוראיות, לפעמים, וסובלים בעולם הזה מהשמצות ומהתנפלויות חסרות רסן עליהם. אין קשר בין המצב הגשמי למצב הרוחני, מפני שהעולם עצמו עדיין לא נמצא בגמר התיקון.

אם ההכרה הכללית של כל העולם תעבור לצדה השני של התמונה, תסכים עם הבורא ותידבק בו, כלומר תידבק למבט שלו על המציאות. תעבור מנקודת המבט שלנו לנקודת המבט שלו, תעשה תיקונים על היחס שלה למציאות ותהיה כמותו, שני חלקי המציאות, הגשמי והרוחני ידבקו זה בזה. שני צדדי הרקמה יהיו כאחד כלפינו, כלפי המבט של כלל האנושות, כלפי כל הנשמות שבנשמת "אדם הראשון".

במצב הזה שנקרא "גמר תיקון הכללי" נביט כולנו יחד מנקודת מבטו של הבורא, יחד עם הבורא. ואז לא יהיה הבדל בין גשמיות לרוחניות, גם בגופים וגם בנשמות. "בנשמות" הכוונה בקביעת היחס שלנו לתמונה, ו"בגופים" הכוונה היכן שנמצאים בגוף, ברצונות לא משתנים.

האם עלינו לנהוג לפי הכלל שכתוב בתורה: "הקם להורגך השכם להורגו"?

כתוב בתורה שאם באים להרוג אותך, עליך להרוג את הבא לפני שהוא מנסה להורגך. בתורה מתוארות מלחמות רבות שנהרגו בהן הרבה אנשים, כאשר בני ישראל יצאו ממצרים והלכו במדבר, ובימי דוד המלך, שניהל מלחמות השכם והערב. ובימיו המלחמות לא היו כמו אלה של היום, אלא בכל יום נהרגו עשרות אלפי בני אדם בקרב מגע.

והמלחמות הקשות הללו נוהלו בידי אנשים שהיו במדרגות רוחניות גבוהות מאוד, בהכרת המציאות הנכונה. לפני בית ראשון, וגם אחריו, בימי בית שני.

מה ההבדל בין אהבה להרגשה?

האדם אוהב את ילדיו, אך לעתים הוא מכה אותם. אהבה לאדם היא מצב קבוע, ובהרגשה מתייחסים אליו לפי מעשיו בהתאם למה שעליו להיות. ואז, אף על פי שאני אוהב מישהו, אני מכה אותו. אני כביכול שונא אותו. לא אותו, אלא את הצורה החיצונית שלו, שאינה בהתאם לדרגה שהוא צריך היה להיות בה. השנאה היא לקלקול שלו, ולא אליו.

וכדי לתקן את הקלקול שלו, לקרוע אותו מעליו, להוציא אותו ממנו, אני מעניש אותו בדיוק במידה שתעזור לו להיפטר מהקלקול הזה. אני מגלה בו סבל בעוצמה כזאת, ומכוון כך שיבין מתוך סבלו שעליו להוציא מעצמו את הקלקול הזה. ואז הסבל שהוא מרגיש הוא הצלה בשבילו, חומר דלק, הבחנה ברורה מה עליו להוציא מעצמו עכשיו.

אם לא מענישים נכון, האדם לא מבין למה קיבל מכות, מה רוצים ממנו, ואז מתחיל לשנוא אותך. אבל אם נותנים מכה מכוונת כנגד הרע שבו, והוא יודע שעכשיו, על ידי המכה הזאת, הוא יידע בדיוק איך להיפטר מהרע הזה, איך לעקור אותו מהשורש, איך לחתוך אותו בדיוק ולהוציאו, הוא מודה לך. כך זה קורה בצורה האידיאלית.

הגישה הזאת מתגלה ביחס הבורא כלפינו. הוא ברא בנו רע, מידות רעות, ואחר כך נותן מכות, אבל מכוונות בדיוק להוציא את המידות הרעות הללו. ומה התועלת מכך שהוא בורא רע, נותן בגללו מכה שאומרת איפה הרע הזה, והמכה מוציאה את הרע ממני? ומי הוא האדם, רק נוכח שעוברים עליו כל המאורעות האלה? לשם מה האדם צריך זאת?

התועלת היא בכך, שהאדם באמצעות התהליך הזה, משנה את היחס שלו לכל התהליך. בכך שהוא לומד את פעולות הבורא, איך הוא ברא רע והוא נותן מכה כנגדו, כלומר, מראה לאדם את היחס שלו לרע הזה ועל ידי כך מביא אותו לצד השני, לצד הטוב, והאדם קונה את שכלו של הבורא. האם יכול האדם ללמוד את פעולות הבורא גם בלי מכות? כן, אם הוא משתדל להסתכל על כל התהליך שעובר עליו מנקודת מבטו של הבורא. 

0 תגובות
155. הפער בין הדורות
21/11/2013 22:18
shlavim
פרק 155, דורות, מי, מה, חפץ חסד, צמצום

שיחה (27.10.03) על מאמר: "מהו מבול מים, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת נח, עמ' 36

במאמרי הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א', השייכים לפרשת נוח, מביא הרב"ש את פירושיו ופירושי בעל הסולם לספר "הזוהר" בחלק העוסק בנושא התיבה, סביב עניין כוח הבינה והאמונה שהאדם רוכש בתחילת התפתחותו הרוחנית. בלי כוח הבינה האדם לא יכול להתקדם; הוא היסוד, עמוד התווך שאותו האדם בונה וסביבו הוא מתקיים בבירור ובתיקון יתר ההבחנות.

כוח הבינה, הדומה לתיבה, הוא כוח שעל האדם לבנות בתוכו, מסביבו כקבוצה, וסביב כל האנושות. הכוח הזה נקרא "ערבות", כוח שהאדם רוכש כתוצאה מעבודה על ההפרעות שבאות אליו, משאֵלות מי ומה שבאות אליו ושהוא מחויב לתרץ אותן. כוח אמונה הוא הכוח שעוזר לאדם להינצל. הוא נעזר בכוח הזה, כדי להתרחק מכל ההפרעות שבאות לו מהרצון לקבל. האדם הנמצא בהסתרה מהבורא נצמד רק לכוח האמונה שלמעלה מהדעת.

ובבניית הכוח הזה, האדם בונה את היסוד, כמו שכתוב: "צדיק באמונתו יחיה". אם הוא רכש את כוח הבינה, את כוח האמונה, ובמידה שיש לו כלים דהשפעה, הוא מצרף אליהם כלים דקבלה, כלומר, מתחיל לתקן את הרצון שלו, ולתקן את עצמו. אבל קודם לכן עליו לרכוש את תכונות הבורא, את כוחות הבינה, כי רק בתנאי שהאדם רוכש את תכונות הבורא, הוא יכול לאחר מכן לצרף אליהן את תכונותיו עצמו.

וזאת היא נקודת המפנה ביחסו של האדם לעצמו ולקבוצה, עליו להיות מנותק מהרצון לקבל שלו בתחילת העבודה, לא להביאו בחשבון, לא להיכנס לבירורים ולא לעבוד עם ההפרעות עצמן, אלא רק לרכב על גבן.

עליו לראות את הקבוצה ואת העולם מתוקנים, ולדעת שההפרעות המגיעות אליו, באות מהבורא. והפרעות הללו באות רק כדי שיצדיק את הבורא, כמו שאומר הכתוב, שצדיק "באמונתו יחיה". כלומר, למרות כל ההפרעות והשאלות "מי ומה" שהבורא שולח לו, והוא רואה אותן בעולם, ובהתנהגות החברים שנראית לו לא מתוקנת, האדם הולך מעליהן.

האדם לא טובע ב"מי המבול". אלא ההפך, רוצה להינצל מהם, סוגר את עצמו, לא נכנס לביקורת ולחשבונות שמביאים לו הרצון לקבל שלו וכל החושים והשכל שלו, אלא מצדיק את הבורא, ששולח לו אותם רק כדי שילך מעליהם ויצדיק אותו ויצדיק את הסביבה. ורק כאשר האדם מתייחס כך למה שקורה לו, הוא מגדל את הגלגלתא ועיניים שלו, את הכלים דהשפעה.

לאחר שהאדם רוכש את תכונת הבורא, יש לו יסוד, "צדיק יסוד עולם". הוא רכש את הכלים דהשפעה, את האמונה כ"יסוד עולם". ועל יסוד זה הוא יכול להתחיל לברר גם את הכלים דקבלה, שהם בעצם הכלים האמיתיים שלו, אבל לאחר שרכש כלים מהבורא, את האמונה, הוא יכול לצרף אליה כלים דקבלה, כאח"פ דעליה, ולהתחיל לתקן אותם. אבל רק לאחר שיש לו יסוד.

אמנם כלים דהשפעה קטנים הם, חפץ חסד, בחינת ישראל, שהיא הקטנה מבין האומות, אבל בלי היסוד שלהם אין לאדם יכולת לעבוד עם כלים דקבלה. ולכן את כל ההפרעות יש לקחת רק כדי לבנות מעליהן, באמונה שלמעלה מהדעת, את היסוד הזה, כלים דהשפעה בלבד. ואחרי שהיסוד נמצא, ומהווה בסיס איתן, אז אפשר להתחיל לתקן את הכלים שלנו, להתייחס להפרעות, לשאלות מי ומה, ביעילות.

אלא שהיעילות מתבטאת אחרת. כלומר, אנו לוקחים את השאלות האלה, את ההפרעות, ומתחילים לעבוד איתן. מגלים את היכולת להשתמש בהן בעל מנת להשפיע. לראות במצבים הגרועים ובתכונות הלא מתוקנות אפשרויות לעבודה כדי להתקדם מעלה, אל הבורא - כאח"פ דעליה. אבל זאת כבר עבודה אחרת.

מתוך זה לומדים איך יש להתייחס לא רק לקבוצה הקטנה, אלא גם לקבוצה הגדולה, הרחבה יותר. לומדים שלא חשוב מי האנשים שם ולא חשוב מה ההכנה שלהם, מה עומק ההבנה והידיעה שלהם, אלא חייבים לקבל אותם כשותפים לדרך ולא למתוח עליהם ביקורת. יש להתייחס לכולם ביחס שווה, כאל אנשים מתוקנים וצדיקים גמורים. מעל כל ההפרעות והשאלות שיש לו על התנהגותם, האדם בונה את היחס שלו כלפיהם כמו היחס של הבורא, רק בבחינת ההשפעה.

ואז, לאחר שבונים את היחס הזה, נעשים לעמוד התווך, שסביב היסוד הזה יתקבצו ויבואו כל המשתוקקים לבורא וידבקו בו, והעמוד הזה אכן יהיה "יסוד עולם". ואם מתבוננים במבט לא מתוקן על אנשים לא מתוקנים, שרק מתחילים את דרכם לכיוון התיקון, לכיוון הבורא, נכנסים ל"מי מריבה" ול"מים זדונים" ולכל ההבחנות הללו שבבינה, שלא מביאות לתיקון ולא מביאות תועלת. ודאי שהגישה הזאת אינה מומלצת על ידי המקובלים.

מה הן השאלות "מי" ו"מה"?

שתי השאלות העיקריות האלה: "מה העבודה הזאת לכם?" ו"מי ה' אשר אשמע בקולו?" הן שאלות של פרעה. "פרעה" נקרא הרצון לקבל הכללי של האדם, ואלה השאלות שהוא שואל. אין עוד שאלות פרט לשתי אלה: "בשביל מה אתם צריכים עבודה דלהשפיע?" ואם כן, "מי מחייב אתכם? מי הוא? מה הוא?" כלומר, יש ללכת עוד יותר באמונה שלמעלה מהדעת, בעבודה הזאת. שאלת פרעה היא כנגד ההסתר הכפול שיש לאדם.

כל השאלות של האדם וכל ההפרעות שלו נכללות בשתי השאלות הללו:

א)בהשאלה הראשונה - "מה העבודה הזאת לכם?"אם האדם מתייצב מול הרצון לקבל שלו, אם הוא מסתכל עליו, אין לו תשובה, כפי שאין תשובה לטענות של אם לבנה: "בשביל מה אתה צריך את זה?אתה מוצלח, יש לך עסק, אישה, ילדים, בית... בשביל מה להרוס את החיים, את ההצלחה, להזיק לבריאות, לקום מוקדם בבוקר, לנסוע לכל מיני מקומות?"ואין מה לענות על כך. נגד הרצון לקבל הפשוט, ששואל בלי אכזריות, בצורה אנושית, "מה קרה לך?", אין מה להשיב על כך וגם לא להסביר.

לכן, כנגד השאלות הללו, של "מה העבודה הזאת לכם?"שהעבודה הזאת לא מועילה לרצון לקבל, אין מה לענות. אין מה לומר ל"אימא". העבודה הזאת היא אכן מנוגדת כל היגיון. ולכן, כשהרצון לקבל צודק והאדם נמצא בו, הוא לא יכול לענות לו ולא יכול לזוז ולא נותר לו אלא לציית בדיוק למה שהרצון לקבל אומר לו, כי הוא צודק.

בעולם הזה, הוא השולט בכול: בהיגיון, בכוח, בחוקיות של העולם הזה. "פרעה" אומר, כאילו בתמימות: "הראה לי שזה כדאי, ואז אצטרף גם אני." הוא שואל: "איך ייתכן דבר כזה, הרי אתה רואה איך מצליחים בעולם הזה, ואתה נוהג הפוך, נגד חוקי הטבע?"

ולכן השאלה "מה העבודה הזאת לכם?" היא שאלה מהותית, הכוללת הרבה הפרעות, וניצבת בפני האדם למשך זמן ארוך. וחייבים לעמוד נגדה, מול שאלת הנצח הזאת, ואם עומדים מולה פנים אל פנים, אין מה לענות. כי השאלה הזאת היא כל חוקי הטבע של העולם הזה, החוקים שלפיהם מתקיים החי בכל הדרגות שלו, דומם, צומח וחי.

אבל אם רוצים להיות "מדבר", שיש לו חלק שמעל הטבע, והחלק הזה כבר דורש קיום, אף על פי שאינו נראה לעין, אין לאדם ברירה, לפי הדרישה הזאת הוא מחפש עולם שונה, אחר. לא חוקים של העולם הזה ולא קיום בעולם הזה הוא מחפש, אלא את העולם הרוחני עבור החלק ה"מדבר" שבו. הוא מחפש סביבת חיים אחרת, שאינה נגלית לעין ולא נתפשת ברצון לקבל כמשהו מציאותי שאכן קיים.

בנקודה הזאת נמצאים הפער והנתק בין אלו שיש בהם השתוקקות לבורא לבין אלה שעדיין אין להם, שחיים בדרגות דומם, צומח וחי, ועדיין לא מרגישים בתוכם בחינת מדבר. איתם אין מה לעשות, אלא רק לומר להם: "אני מרגיש שאני חייב, סלחו לי." לכן נאמר, ש"דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". "בעלי בתים" הם כל מי שמרגיש שיש רק חוקיות דעולם הזה, שבה בלבד חייבים להתקיים. ו"דעת תורה" היא הפוכה, האנשים הללו נמשכים לאור ורוצים להשיגו כדי שיהיה סביבם ויקיף את עולמם.

לכן על השאלה "מה העבודה הזאת לכם" - אין תשובה. וה"זוהר" אומר: "הקהה את שיניו". שאם מופיעה באדם שאלת ה"מה" של פרעה, צריך "לתת לו בשיניים". כלומר, לומר לרצון לקבל שהעבודה הרוחנית שלך היא לא עניינו, ושימשיך להתקיים כמו כל חיה מן הטבע, ולקבל כמוה, ולא יותר. ואז הגוף שואל: "למה מגיע לי רק קיום פשוט?"

האם הגוף צודק בשאלתו? לא צודק, כי אם מתייחסים לדרגות דומם, צומח וחי כנטיות הטבעיות של האדם, החיה לעולם לא תאכל יותר ממה שהיא צריכה לקיומה הבריא. רואים איך כלבים וחתולים, אם יש להם עודף מזון, חופרים בור, מטמינים את המזון ומכסים באדמה, כדי לשמור לאחר כך. הם לעולם אינם אוכלים יותר משהם נזקקים לו, ואילו האדם יושב וממשיך לאכול.

וזה כך לא רק בענייני אוכל. האנושות עוד מוסיפה כל מיני טעמים. אצל אף חיה אין אכילה בשל טעם, היא אוכלת לבריאותה בלבד. היא מרגישה שהיא צריכה לאכול את העשב המסוים הזה או לטרוף את הבשר הזה, ויודעת גם איזו כמות נדרשת לה.

ואם האדם מתייחס כך לדרגת דומם, צומח וחי שבו, הוא לא סובל. הוא לא גונב מהגוף, הוא לא מכניס בו את בחינת המדבר, את ה"עודף" הזה, שממית את בחינות דומם, צומח וחי. לגוף צריך לתת כמו לכל חיית בית או בהמה - אורח חיים בריא, תזונה נכונה, ועוד, אבל בלי לשים לב לטעמים ולכל מיני דברים מיוחדים. למעשה לא דרגת ה"בהמה" שלו היא השואלת את האדם: "מה איתי?" אלא האדם רוצה, כביכול באמצעות גופו הגשמי, להרוויח רוחניות, התכללות, בחינה ד' בבחינה ג', ואז באות לו השאלות הללו של הגוף.

והתשובה ברורה. הבחינות הללו, שהאדם רוצה להכניס לגוף הגשמי כבחינות רוחניות, ולהרוויח בעולם הזה עודפים מעל החיים הגשמיים הנורמאליים - לחיות לא יותר מדרגת "בהמה" ושכל הרוחניות תהיה בעולם הרוחני - אם האדם מקיים אותן כך, זה הכי בריא לו.

יתר העודפים שהאנושות רצה ומפתחת בעולם הזה עומדים כולם לרעתה, ומהם לא מגיעים לטוב. אנשים שמחים פחות ומצליחים ופחות וחולים יותר ומעמידים את עצמם יותר בסכנות, ורק נמצאים בצרות. ואם היינו חיים כמו חיות ובהמות, כשכל אחד צורך רק לפי דרישת הגוף הטבעית, היינו מסופקים והרבה יותר מאושרים.

ובאמת, לגוף עצמו אין תביעה אמיתית, דרישותיו אינן שייכות לגוף, אלא באות מפני שהאדם רוצה להכניס לתוך חייו הגשמיים חלק מהחיים הרוחניים, שהתשובה עליהם נמצאת רק מעבר לעולם הזה, ברמה של חיים רוחניים. והשאלה "מה העבודה הזאת לכם?" כוונתה, למה ללכת לרכוש כלי של אמונה, אם יש כלים דקבלה, כלים של ידיעה, שאפשר למלאם.

ב)בהשאלה השנייה - "מי ה' אשר אשמע בקולו?"היא שאלה על המהות, על המניע לעבודה הזאת, שהיא הרבה יותר מסובכת. האדם הולך לרוחניות מפני שהוא מרגיש דחף אליה או מתוך סקרנות או מתוך דחפים פנימיים שהוא לא יודע מה מקורם - לאחד בא כדורגל, לשני רוחניות - כלומר, מקרב אלה הנמשכים לרוחניות יש לחלקם שאלה נוספת: "מי ה' אשר אשמע בקולו?"

והאדם צריך לענות לעצמו מה דוחף אותו - מה הסיבה המדויקת המניעה אותו ללכת לרוחניות. הוא פונה לרוחניות כדי לגייס מלאכים שיעבדו בשבילו - יביאו לו שכר בעולם הבא או שכר בעולם הזה, או שהוא מתחיל להתייחס לכל ההתפתחות הרוחנית שלו כדבקות בבורא, במטרה "להיות עבד ה'". שאז הבורא הוא המחייב, ולא הרצון לקבל והסקרנות והרצון לבלוע את העולם הזה ואת העולם הבא.

זאת שאלה מסוג אחר, שמתחילה להתברר כבר אצל תלמידים מתחילים. ומתוך השאלה השנייה ניגשים חזרה לשאלה הראשונה: "מה העבודה הזאת לכם?" ומבררים לשם מה רוצים את כל ההתפתחות הזאת. ושתי השאלות צריכות לבוא יחד.

וכל זמן שהאדם לא תיקן את הרצון לקבל שלו, והוא נמצא בין אבי"ע דקליפה ואבי"ע דקדושה, יש לו את השאלות הללו, שהן כנגד מוחא וליבא בכל מיני אופנים. רק שתי שאלות, אחת כנגד הרצון לקבל, ושנייה כנגד הבורא. אין יותר משתי ההבחנות העיקריות האלה - רצון לקבל, ובורא כנגדו.

שתי שאלות הללו שצצות לאדם, על השימוש הנכון בבורא וברצון לקבל - "למה אתה עומד להשתמש גם בבורא וגם ברצון לקבל באופן שמנוגד לטבע שלך?"התשובה על שתיהן היא רק "לתת לו בשיניים". כי אין תשובה הגיונית אם נמצאים ברצון לקבל. כשנמצאים ברצון לקבל, הוא הצודק, ואם נמצאים ברצון להשפיע, הוא הצודק, ובאמצע, במעבר מרצון אחד לרצון שני, נותר רק לקבוע עובדה שכך הם פני הדברים, וזהו.

האדם חייב להחליט כך כלפי עצמו כל הזמן. והבורא גורם לו הפרעות, מביא לו את כל הטבע כהפרעה, כדי שעל פניו יבנה האדם את האמונה. וההפרעות האלה הן הפרעות כנגד מוחא וליבא, כנגד השאלות "מה העבודה?" ו"מי ה'?" כלומר, האדם מסתכל על מה מתבססת העבודה שלו ותמה על מעשיו: "איזה בסיס יש לי לבוא ולהתווכח עם אנשים שמרוויחים כסף רב, מיומנים ומהימנים, בעלי עסקים מבוססים, חזקים, פוליטיקאים ואנשי מעשה, צבא ומשטרה וכולי? על פי איזה כלל אני עובד כנגדם? איך אני יכול לשכנע אותם במשהו? אין לי מה לומר להם."

האדם לא צריך לשכנע אותם, אלא את ההתכללות שלהם בו, שהוא חייב כביכול להתמודד איתם. כאשר באה השאלה, היא נמצאת בתוכו, והאנשים כאילו נמצאים בתוכו ושואלים אותו מבפנים. והאדם מרגיש את עצמו חלש כל כך, נטול יכולת לענות. ובאמת, אין מה לענות, אלא רק "לתת בשיניים", כלומר, לברר ולראות שהבורא אכן הביא אותו לגורל הנכון - "שם ידו על גורל הטוב" - ועתה עליו להתחזק. שלמרות הכול הבורא נתן לו לראות שההתפתחות צריכה להתרחש בשביל אחר, בנתיב אחר.

וגם החיים שלנו מתחילים להוכיח לאדם שכך הם פני הדברים. בעבר, לימוד הקבלה היה מיועד רק לנשמות הגבוהות ביותר, והיום, כשכולם צריכים להגיע לעבודה הזאת, נפתחות שכבות תחתונות יותר של הרצון לקבל, וגם בהן מתגלה עד כמה השיטה של הרצון לקבל למלא את עצמו ולעבוד לפי הבנתו מביאה רק הרס.

מפליא לראות איך הידיעה החילונית לחלוטין של אנשי מדע, מתקרבת היום להבנת הרוחניות בצורה נכונה ופשוטה שהכול מחשבה אחת שכוללת הכול. הפיסיקאים והמתמטיקאים, שהם בדרך כלל אנשים של נתונים יבשים, נטולי דחף פנימי לעבור מגישה מדעית לסגנון חקירה אחר, מגלים היום שחייבת להתפתח גישה אחרת.

כלומר, קל הרבה יותר "לתת בשיניים" לרצון לקבל, כי בסופו של דבר הוא לא מספק את האדם, והדרישות שלנו גבוהות הרבה יותר. אם האדם הולך בדרכו של הרצון לקבל הוא לא מתמלא אפילו בגוף הבהמי ומפסיד אפילו בגשמיות. אם האדם היה מבדיל בין הגוף הגשמי-בהמי לבין כסף, כבוד, מושכלות, וממלא גם את הדחפים שלו לכסף, כבוד ומושכלות באמצעות רוחניות, הגוף הבהמי שלו היה חי חיים בטוחים, והיה נמצא בסיפוק מלא. אבל מפני שהאדם רוצה להגיע ולרכוש את כל העולם עם התכונות האנושיות שלו, מתרחש כל ההרס בעולם הזה.

הדחפים של האדם הנמשך לרוחניות, לכסף, לכבוד ולמושכלות מתחילים גם הם להשתוקק ולהיות מכוונים לאותה המטרה. אדם רוצה חיים פשוטים ונורמאליים בעולם הזה כדי להתקיים, והוא לא צריך יותר מזה וגם לא רוצה יותר. רק שיתנו לו לחיות בדרך מינימאלית, שידע שהוא חי ובטוח וזהו. והוא רוצה שכל היתר, הלב והמוח וכל המודעות שלו, יהיו מעל לצרכיו הגשמיים, שיהיו מכוונים לרוחניות.

אם גם התכונות האנושיות, הרצונות האנושיים בכסף, כבוד ומושכלות, יהיו מכוונים לרוחניות, החיים הגשמיים של האדם יהיו טובים. כבר היום ידוע, שאם העולם היה משתמש בכוחות שלו כדי לספק לכל האנושות חיים גשמיים נורמאליים, ואת כל יתר הדחפים היינו מפנים להשגה הרוחנית, לכולנו היה הכול מיד, לחם ובגד וחיים בטוחים ומספקים.

למה אסור להעמיד תנאים בפנייה לבורא?

"לא להעמיד תנאים לבורא" פירושו, שלכל ההפרעות שבאות אל האדם, הוא מתייחס כמועילות, כשמעליהן עליו לרכוש יחס של השפעה. ההפרעות הללו בתוך הרצון לקבל של האדם נועדו להראות לו איפה ברצון לקבל שלו קיימות נישות, מקומות שלא תיקן אותם בעל מנת להשפיע. איפה עדיין לא כיסה עם האמונה, איפה הוא עדיין לא מצדיק את הבורא, ומתחיל לדרוש ולבקר את מה שקורה.

כל חוסר סיפוק שיש לאדם מעולמו ומקיומו, לבטח בא מהבורא. הבורא הוא הגורם להרגשה הלא נעימה הזאת, שבאה דרך הפרעות שונות. ועל מה מצביעה ההרגשה הזאת? שבמקום שבו האדם מרגיש הרגשה לא נעימה, שם אין כיסוי של בינה, אין תיקון של חפץ חסד.

האם הרגשה לא טובה משמעותה שיחסי לבורא לא טוב ושיש לי טענות כלפיו?

הרגשה לא טובה פירושה שאיני צדיק עדיין, שאני לא מצדיק מה שעושה הבורא. במקום שבו אני מרגיש שהבורא לא בסדר, שהוא לא צדיק, במקום הזה אני איני צדיק. במקום הזה עדיין חסרה לאדם בחינת האמונה, תיקון של חפץ חסד. לכן כל הפרעה שבאה מחברים, מהעולם או מכל גורם אחר נועדה להצביע על התכונה שעדיין לא מתוקנת על ידי הבינה.

ומיהו "צדיק"? אדם שכל הרצון לקבל שלו התגלה כבר, ועל כל הרצון לקבל שלו יש לו כיסוי של בינה. ואז הוא נקרא "צדיק גמור", כלומר גמר את כל התיקון של הצדיק, של הבינה, על עצמו, רכש את כל הגלגלתא ועיניים שלו, כל האח"פ שלו אמיתי והוא לא משתמש בו, אלא בונה עליו גלגלתא ועיניים ומצמצם את האח"פ. ואז יש לו את כל הנשמה, את כל הגוף של הפרצוף, ובאח"פ הוא לא משתמש ובגלגלתא ועיניים משתמש. וזו דרגת "אדם הראשון", לפני החטא.

אם כך, למה כתוב: "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים"? מפני ש"בעלי תשובה" היא דרגה גבוהה עוד יותר. מאותו רגע האדם מתחיל להיות "בעל התשובה", כלומר, הוא לוקח את האח"פ ומתחיל לתקן גם אותו בעל מנת להשפיע. הוא מחזיר בהדרגה את הכיסוי של הבינה לתיקון האח"פים שלו.

לכן עבודת האדם מתחילה בכך, שעל כל ההפרעות שבאות אליו הוא עושה תיקונים של "אין עוד מלבדו", שהכול בא ממנו, שהבורא טוב ומיטיב. ועד שהאדם לא רואה את העולם כך, הוא עדיין לא תיקן את האמונה שבו. והיחס הזה הוא היחס שעל האדם לפתח כלפי המציאות שלו בעולם הזה.

כמו בדברי בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות י"ז), שבו מתחייב התלמיד בתחילת הלימוד להתחזק באמונתו, ושלבו יהיה סמוך ובטוח שיש מי שמספק לו את כוחו ואת כל צורכו, וש"מתוך לא לשמה יבוא לשמה". כלומר, האדם חייב להתייגע רק בלכוון את עצמו לראות את הבורא כמנהל את כל העולם בצורה הטובה ביותר.

ועליו גם לראות את עצמו כמי שרואה את הדברים כלא טובים בגלל ראייתו המקולקלת, בגלל רצונו המקולקל. ושבדרך הזאת הבורא מראה לו היכן הוא צריך תיקון, כיסוי של חפץ חסד, כיסוי של תכונת הבינה. ואם האדם מתכוון לזה, ממשיך ואומר בעל הסולם, הוא רוכש עם הזמן את תכונת הבינה ונכנס לחיים רוחניים. הכול תלוי באיכות היגיעה בזמן הלימוד.

מהיכן לוקחים כוח לתיקון הראשון של חפץ חסד?

האדם לוקח את הכוח מההתפעלות שלו, הוא מתפעל עד כמה החברים והוא עצמו רוצים את התיקון הזה. וההתפעלות צריכה להיות כזאת שהיא נשמרת באדם לזמן ארוך, ושגם ביציאה לחיים הרגילים הוא לא שוכח מהעניין הזה.

הכוח הזה נמצא בחברה, ובחברה גדולה הוא חזק עוד יותר, והוא הכוח שמניע את האדם לדרוש את המילוי הזה. היום אנחנו נמצאים במצב שבו אם אין לנו הרגשה כזאת, רע לנו. אבל להרגשה הזאת אפשר להגיע רק בתנאי שהקבוצה לא עומדת לבדה, אלא מרגישה חיבור ליתר הקבוצות. כלומר, נותנים לנו מלמעלה תנאים כאלה הדומים למצבו של אדם רעב או חולה או מכור לסמים, שנמשך לסם ומאמין בכל ישותו שבלעדיו הוא לא יכול להתקיים.

ומעכשיו, זה יהיה מצבנו, לא נוכל להתקיים בלי להרגיש שייכות להשתוקקות לרוחניות, ומצב פחות ממנו יורגש בנו כרע. המצב הזה, של השתוקקות תמידית לרוחניות, נקרא "צדיק באמונתו יחיה", שהצדיק חי מהשתוקקות. אחרת הוא לא מרגיש חי, הוא נחנק, רע לו, הוא מרגיש עצמו חולה. וכך על כולנו להרגיש. לצורך זה עושים תיקונים כאלה, שמתווספים ומתחברים יחד, ולזמן מה מרגישים מילוי חזק, והמילוי הזה חייב לתת לאדם אפשרות להצטרף אליו כל הזמן, וגם למשוך את כולנו לאותה רמה של חיים.

האם אין סכנה שהעיסוק בהפרעות יביא לבריחה מהרע?

העיסוק בהפרעות לא הופך לבריחה מהרע, כי ישנה מראש הבנה שהרע הזה מועיל, ולא בא כדי שנברח ממנו, אלא כדי שמעליו נבנה יחס אחר לרוחניות. לכן זאת אינה בריחה, אלא לרע הזה יש תפקיד גדול מאוד, כי פוסעים מעליו כמו על מדרגה ומתרוממים מעליו.

ולא כמו שחושבים בעולם, שתפקיד הרע לגרום לנו להיות שקועים בו ובכל הרצונות הגשמיים, ואז לעבור שוב ושוב אותם הכישלונות, שהאנושות כושלת בהם מדור לדור, וכל הזמן חוזרת על אותה טעות. אנו איננו צריכים לחזור על אותן טעויות, לנו זה מספיק. אנחנו משתמשים ברע שמתגלה בנו כאמצעי לגילוי הבורא, ודווקא על פניו רוכשים את כוח האמונה, את תכונת האמונה. לצורך זה בלבד קיים הרע. ואם כל האנושות הייתה משתמשת ברע לצורך הזה, לכולנו היו חיים שלווים ושלמים.

מה משמעותו של צמצום השימוש ברצון לקבל?

האדם מצמצם את הרצון לקבל, ומשתמש בו רק במידה ההכרחית. וממילא יוצא כך, שאם האדם משתוקק לרוחניות ורוצה לחיות בה ולחוות אותה, הוא בהכרח משתמש בכל מה שפחות ממנה, במידה הנחוצה לו בלבד. הוא לא צריך להגביל את עצמו כמה לאכול, כמה לשתות, כמה לישון, אלא הגישה שבה הוא מתייחס לצרכים הגשמיים כהכרח בלבד מכתיבה לו את כל צורת השימוש בעולם הזה. אמנם עכשיו הוא זקוק לכמה מיליארדים טובים כדי לרכוש את המכשור הכי טוב בעולם ואלפי אנשים שיעבדו בשבילו, אבל למען מטרה רוחנית, למען הפצת חוכמת הקבלה, כדי להביא תיקון לעולם. ולצורך הזה עליו להשתמש בכל מה שיש בעולם הזה.

איך חברה לא מתוקנת יכולה לתת לי כיוון נכון?

החברה הלא מתוקנת נותנת לי כיוון דווקא בגלל שהיא לא מתוקנת. אם החברה הזאת הייתה מתוקנת, במה הייתי רואה שאני מקולקל? איך יכול האדם להעריך את התכונות המתוקנות של חבריו? אם מסתכלים על מקובלים מתוקנים, הם לא נראים בהכרח מתוקנים. אלא ההפך, האדם גדל מקליפות, הן מזינות אותו. ההזנה הזאת נעשית בצורה כה מתוחכמת ופשוטה, שאי-אפשר להבין איך ניתן היה לתכנן דבר כזה.

בכך שהחברה לא מתוקנת, בכך שהיא נראית לי לא מתוקנת, דווקא כך היא יכולה לבוא אלי בדרישה להתחיל לקרוא את המצבים הללו בצורה ההפוכה, שהחברה היא מתוקנת, אבל אני לא מתוקן, ולכן אני מפרש אותה במידה לא מתוקנת. כלומר, אחת מהשתיים, אם אני צדיק, הם אינם צדיקים, ואם הם צדיקים, אני איני צדיק. ועל האדם להחליט מה הגישה שלו.

האם החברה יכולה לכוון נכון יותר מהרב?

אין ספק שהחברה מכוונת נכון הרבה יותר מהרב. ואם החברה מכוונת נכון, ואם מכוונים נכון זה כלפי זה, אין צורך ביותר מכך. והרב רק עומד מהצד ומשגיח כמו גננת, שהילדים ישחקו נכון. את היתר לומדים תוך כדי משחק הדדי. והאדם לומד מתוך עצמו, מתוך מה שמתברר לו ומתגלה בו.

איך משלבים את "כבד את אביך ואת אמך" עם לימוד הקבלה?

מצד אחד כתוב שצריך לכבד את אביך ואת אמך. ומצד אחר, האדם הוא אגואיסט ועכשיו הוא רוצה להתעסק ברוחניות, ולא אכפת לו מכלום. הוא עוזב את המשפחה ומזלזל בה, בקושי רואה את הקרובים וגם לא רוצה לראותם, ומזלזל בעבודה ובכל יתר העניינים שהעסיקו אותו עד כה. איך האדם יכול להרשות לעצמו התנהגות כזאת?

באופן טבעי, ההורים באים בטענה: "גידלנו אותך, נתנו לך את כל הנשמה וכל מה שהיה לנו, ובמקום להיות בבית איתנו, אתה נוסע לאיזו קבוצה?" כך זה נראה מבחוץ. שואלים: "מה אתה עושה?" דואגים: "מה קרה?", חושבים שמשהו רע קרה לו. מה לעשות?

אין מה לעשות. כל אחד ואחד צריך לנהוג כפי שהוא חושב. בעל הסולם כותב שהכול נובע מתוך השאלה "מהו הטעם בחיי?" בשביל מה אני חי? אם האדם יכול להשתיק את השאלה הזאת, ולחיות לפי רצון הקרובים לו, שיחיה כך. אם האדם מבין שהוא לא מסוגל לחיות לפי רצונם, ושהוא גדל והתרחב מעבר לזה ושאינו חי כדי לקיים את רצונם של אביו ואמו, המצויים בדרגה הקודמת, במצב הקודם, ושעליו ללכת הלאה, הוא ילך הלאה.

למה ההורים מתקשים יותר לקבל את לימוד קבלה של ילדיהם, מאשר את עיסוקיהם האחרים?

אם האדם פונה לתחומים אחרים, העולם מסכים, כי ברור לו מה קורה. ואז, מבחינתם, כלהשינוי הוא בסדר. אך לימוד הקבלה לא מתקבל אצלם. אך השאלה היא אחרת: האם רק בעניין לימוד הקבלה האדם לא שומע לאביו ואמו, או גם בעניינים אחרים? למה דווקא עכשיו הוא מתחיל לחשוב על צערה של אמו ומרחם עליה?

אנשים עושים בחייהם דברים אכזריים רבים כלפי הוריהם, בלי טיפת צער. הם מתחתנים מבלי לקבל את הסכמתם, בוחרים מקצוע בניגוד לדעתם, מחליטים היכן לגור, נוסעים לאן שרוצים. לרוב מה שהאדם עושה בחייו, ההורים שלו אינם מסכימים, כי הם שייכים לדור אחר. הבעיה הזאת, של אבות ובנים, הייתה תמיד, ולא נוצרה היום. היא טבע. דור חדש תמיד מפותח יותר מהדור שלפניו, ואסור לחיות לפי תפישת ההורים.

כך נקבע גם בחוקי המדינה ובחוקי העולם. האדם גדל ועוזב את ביתו, ומעכשיו והלאה הוא חייב להיות לבד. הוא חייב להתחתן ולחיות את חייו. בן צריך לכבד את הוריו, אבל לא בכך שיחיה לפי התוכנית שלהם. חובתו לעזור להם ולתמוך בהם בצורה גשמית בלבד. ההורים נותנים לנו חיים בדרגה ה"בהמית", ולא בדרגה האנושית. בדרגה האנושית כל דור מוסיף על פני הדור הקודם, ואין בכך כל חדש. כאשר מדובר בפנייה לרוחניות, פתאום צריך למצוא הצדקה למה לא להמשיך כמו הדור הקודם. אבל זה לא עוזר, כי ההורים שייכים לדרגה קודמת. לכן יש לכבד אותם בדרגה שלהם, של החיים הגשמיים. כך מחייבת גם התורה.

באיזה אופן יכול האדם לתקן את עצמו לפני המחסום?

באופן טבעי, האדם רואה את החברה ואת העולם ואת כל המתרחש בהם בצורה לא מתוקנת, כי טבע האדם הוא להצדיק את עצמו ולהרגיש תמיד צדיק. וכל מה שהוא רואה בצורה לא נכונה הוא מייחס לחיצוניות, ובעצם, בתת ההכרה ומבלי דעת הוא מייחס זאת לבורא. היחס הזה נקרא להאשים את הבורא.

והשאלה היא איך אפשר לשנות את הגישה הטבעית הזאת, את נקודת המבט הטבעית שלנו לראות את השלילה מחוצה לנו, ובמקום זאת להתחיל לשייך את השלילה לרצונות ולתכונות הלא מתוקנים שלנו.

איך יכול האדם לתפוס את עצמו ולקרוא את התמונה הנכונה, שמחוץ לו הכול מושלם ונמצא במצב גמר תיקון, ושכל הקלקול נמצא בו?

רק החברה יכולה להזכיר זאת לאדם. אם השמועה, הדעה, הרעיון הכללי הזה, נמצאים בחברה, הם כבר מעוררים כל חבר וחבר. אפשר להתעורר אליו גם על ידי "ספרים וסופרים", שגם הם נחשבים לחברה, למה שמחוץ לאדם, אלא שכך קשה יותר להתעורר. אבל אם הרעיון הזה בוער בחברה, נמצא סביב באוויר, כל אחד ואחד מהחברים נזכר פעמים רבות ביום שעליו להתייחס לכולם, שהם נמצאים בצורתם המתוקנת, ושמה שנראה לו רע בהם זה הצורה הלא מתוקנת שלו.

אלא שכאן יש לעשות "תיקון קריאה". כלומר, להתייחס רק לחברים שנמצאים יחד איתי בדרך כאל נמצאים בגמר התיקון ובצורתם המתוקנת, ולא אל אלה שאף על פי שהם נמצאים בחברה, הם מתבטלים או אולי אף מזיקים לה. עלי להתייחס כך רק לאלה שהולכים איתי לאותו כיוון. ולכל יתר העולם איני מתייחס כך, כי כרגע זאת לא העבודה שלי. בעתיד, הגישה הזאת תהיה כלפי כולם.

אחרי שהאדם נזכר שכך יש להתייחס לכל החברים בדרך, ומשתדל כל הזמן להחזיר את עצמו בכוח לצורת ההסתכלות הזאת כלפי הכול, אם הוא באמת משתדל, הוא מתחיל להרגיש איך הבורא מתייחס כך אליהם. הוא מתחיל להרגיש זאת כמחשבה וככוח כללי שנמצא בצורה כזאת בעולם. ואז הוא כבר חי ברמה אחרת של התקשרות.

ומה עליו לעשות עם השינוי הזה? מה התוצאה מהיחס שהשתנה בו כלפי החברה? שמכאן והלאה הוא מחפש איך לשמור על הסתכלות כזאת על עצמו ועל העולם. הוא לא מתחיל לאכול את עצמו מה לא בסדר אצלו, כי אז האדם שקוע ברע שלו. אלא הוא נמצא בחיפוש תמידי אחרי הסתכלות מרוממת כזאת, כי החיפוש מדביק אותו לנקודת מבט טובה, נכונה. ואז בא אור מקיף ומתקן אותו. האדם מדמה את עצמו אל הבורא, רוצה להיות קרוב אליו, רוצה לחיות בו, בערכים שלו, ואז האור הזה פועל עליו.

 אם האדם שקוע במחשבות קשות על כמה הוא גרוע ולא בסדר, הוא מתרחק מאור מקיף. הוא נמצא בשלילה ושקוע בדברי הבל, כי הוא עצמו גם כבר מתוקן, וההפרעות שהוא מקבל נועדו רק לשנות את היחס שלו, את הכוונה. אין בו רצונות טובים או רעים. אם האדם מתייחס לרצונות שלו, נדמה לו שיש בו טוב ורע, אבל הכוונה היא כל השוני בין מעשה טוב למעשה רע. וכוונה היא "למה אני נדבק".

לכן חשוב לא להיכנס לרע, לא לחשוב על הרע ולא ללכת לתקן את הרע, אלא להידבק כל הזמן לטוב ולראות הכול מנקודת ההסתכלות של הבורא. הגישה הזאת היא המביאה אור מקיף. היא נקראת להשתוקק לאמונה - "צדיק באמונתו יחיה". ובפעולה הזאת האדם מעורר את האורות המקיפים, האור המחזיר למוטב, וכבר הוא בעיצומו של תיקון, שנעשה לא על ידי האדם עצמו ולא על ידי נקיפות מצפון ולא בכל מיני אמצעים, אלא על ידי האור שבא ומתקן. האדם מתקרב התקרבות מכסימלית לאור, והאור עושה את עבודת התיקון.

מה פירוש שהאור מתקן?

האור מביא לאדם חשיבות, מראה לו את חשיבות הרוחניות כך שהאדם מקבל את כוח האמונה. אמונה אינה מה שמקובל לחשוב בציבור, מעין הליכה בעיניים עצומות מתוך קנאות, מבלי להקשיב לאיש ולצעוק ללא הרף אותם דברים. זאת אינה אמונה.

אמונה היא כוח הרוכב על הרצון לקבל כולו, שלוקח בחשבון את הרצון לקבל, ולא מבטל אותו כמו שהכלל מבטל את הרצון לקבל, ולכן המצב שלו נקרא "אמונה למטה מהדעת". בעבודה רוחנית האמונה היא למעלה מהדעת, כי האדם כל הזמן מקבל תוספת של רצון לקבל, ואף על פי שהאדם מרגיש אותו, הוא כל הזמן עולה מעליו.

האדם רואה את כל המשקעים שלו ואת כל ההפרעות וכל הקלקולים, ויחד איתם נדבק לבורא, רוצה להיות ברצון להשפיע. וכך יוצא, שגלגלתא ועיניים גדלים על פני האח"פ, שאותו האדם רק מצמצם, ועדיין לא משתמש בו, אבל הוא נמצא בו ובהכרתו. ולכן המצב הזה נקרא "אמונה", כוח הגלגלתא ועיניים שהאדם רוכש מעל האח"פ, מעל הדעת.

על אחת כמה וכמה לכלל אסור לשאול על ההפרעות ואסור לראותן, רק לקבל תפישה מסוימת ולהיות בה. לכן היחס שלהם נקרא "אמונה למטה מהדעת". אמנם גם הגישה שלהם נקראת "אמונה", כלומר, בכל דת באשר היא מכבדים את תכונות ההשפעה, הנתינה, המסירות, אבל עושים את הפעולות הללו למטה מהדעת. זה ההבדל המהותי בין השימוש במושג האמונה בקבלה, לבין השימוש במושג הזה בכל הדתות האחרות, ללא יוצאת דופן, שאצל כולן הגישה היא פנאטית. אמנם יש ביניהן הבדלים מסוימים, אבל לעומת הקבלה כולן "כבהמות נדמו".

מה מתקן האור המתקן?

האור המתקן נותן לאדם את הרגשת החשיבות, ומתוך זה האדם מעריך את תכונת האמונה, תכונת ההשפעה, יותר מהכלים שלו. בכך הוא עוזר לאדם לרכב עליהם. בכך האדם מגדיל את הגלגלתא ועיניים, את ההשפעה על פני הקבלה, כשהאדם בונה גלגלתא ועיניים מעל האח"פ. אין זאת בניית קובייה על קובייה. הערכים שיש לאדם כלפי גלגלתא ועיניים גדולים לאין ערוך מאלה שיש לאדם כלפי האח"פ. 

0 תגובות
154. אהבת חברים וערבות
19/11/2013 21:51
shlavim
פרק 154, ערבות, אהבה, הפרעות

שיחה (26.10.03) על מאמר: "אלה תולדות נח"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת נח, עמ' 31

אחרי מצב "אברהם", "חסד", באים לאדם המצבים הבאים. כמו שתיקון הכלים נעשה מהקל אל הכבד, כך בא האדם מתיקון הכלים דהשפעה לתיקון הכלים דקבלה. ממצב של חפץ חסד, לקבלה על מנת להשפיע.

למה נקרא ש"כלים דהשפעה מקבלים מעליון וכלים דקבלה מיתקנים בעצמם"?

טבע האדם הוא כלים דקבלה. כתוב שהבורא, שרצה לקרב את האדם למטרת הבריאה, ברא את הבריאה כשכולה רצון לקבל. הוא רצה להגיע לרצון לקבל עצמו ולתת לו את שיטת התיקון הנקראת "תורה".

אבל רצון לקבל שכלול רק מעצמו, לא מסוגל לקבל את שיטת התיקון, כי איך יוכל לתקן את עצמו אם אין לו הכנה לתיקון? הוא לא מבין מהי, בתוכו הוא לא כלול עם שום תכונת ההשפעה. הוא כמו כלב או חתול שמסבירים להם שצריך להשפיע, זה פשוט לא נקלט. לכן כתוב ש"אומות העולם" לא קיבלו את התורה.

כל רצון ורצון מהרצונות לקבל של ה"גוף" השלם, משבעים הרצונות (שבע כפול עשר), "שבעים אומות העולם", ז"ת ("ז' ספירות תחתונות"), לאיזו תכונה שלא תפנה, אין בה יכולת להבין את מטרת הבריאה, לקבל אותה כמטרה, להתחבר עמה ולהשיג את האמצעי להגיע אליה. לכן כתוב, "אומות העולם לא קיבלו את התורה".

ואז הבורא בא והציע אותה לישראל, ששמחו מאוד לקבלה. כלומר, הבורא לקח את הכלים דהשפעה, שלא שייכים לנברא, שלא שייכים לבריאה, והכניס בהם את עניין התיקון. אבל את התיקון צריכים לעבור כלים דקבלה, אז מה התועלת בכך שיש כלים דהשפעה לחוד וכלים דקבלה לחוד, וכלים דהשפעה מחזיקים בשיטה איך לתקן את הכלים דקבלה?

מה יש לישראל מקבלת התורה - לגלגלתא ועיניים מקבלת השיטה איך לתקן את האח"פ? לאחר מכן מתרחשת שבירה שמוציאה את ישראל לארבע גלויות, להתערבב בארבע דרגות העביות עם אומות העולם, ובכך לתת להם חלק מכלים דהשפעה ואת שיטת התיקון. ואז מתחילים ביחד להיתקן. אלא שבכל מקום ובכל ערבוביה, קודם מיתקן ישראל, גלגלתא ועיניים של אותו רצון או אותו חלק של הכלי השבור, ורק אחר כך האח"פ.

כלומר, קודם מתקנים את הכלים דהשפעה, שנקראים "אתערותא דלעילא", מפני שהם הכלים של הבורא שניתנו יחד עם התורה, עם האמצעים איך לתקן. ומה מתקנים בכלים דהשפעה? את העביות שהם קיבלו עקב התערבבותם עם כלים דקבלה שנמצאים בכלים דהשפעה. כי יש כלים דהשפעה שהתערבבו עם כלים דקבלה, ושאפשר להוציאם מכלים דהשפעה.

מה פירוש "להוציא"? שאפשר לצמצם לחלוטין את השימוש בכלים דקבלה, ובכל מקום ובכל מצב להשתמש רק בכלים דהשפעה. זה נקרא שמתקנים רק גלגלתא ועיניים. אבל את הגלגלתא ועיניים מתקנים על פני גובה האח"פ שמצמצמים. והאח"פ יכול להיות בעביות שורש, א', ב', ג', ד'. לכן ישנם סוגים שונים של גלגלתא ועיניים. והתיקון הזה נקרא "אתערותא דלעילא". מדוע? כי בכך רק מחזירים את המצב של גלגלתא ועיניים לקדמותו.

והתיקון הבא אחריו הוא תיקון הגלגלתא ועיניים עם האח"פ שבתוכם, הנקראים "אח"פ דעליה". וכך מתחילים לעורר את האח"פ שבתוך גלגלתא ועיניים, לעורר אח"פ דעביות שורש, א', ב', ג', ו-ד'. שזה כבר תיקון בחינות "אומות העולם", אבל רק אלה שנכללות בגלגלתא ועיניים. ואז בא תיקון של גלגלתא ועיניים בתוך האח"פ. ותיקון האח"פ דאח"פ הוא רק בכך שמבודדים את הכלים הללו ולא נוגעים בהם, ששמים כנגדם מגן, כדי לא להשתמש בהם, ובכל היתר משתמשים.

התיקון של "נח" הוא התיקון הראשון. כשישנם כל ארבעת סוגי הכלים. והאדם שכלול מכולם מתחיל לתקן אותם במצב שבו הוא נכנס לתוך "התיבה", לתוך בינה, בתוך כלים דהשפעה - ומצרף רק את הגלגלתא ועיניים שלו לעליון, מתקן רק אותם. ואף על פי שמבחוץ יורדים עליו "מי המבול", הם לא נוגעים בו, מפני שהוא מבודד מכל ההפרעות על ידי המסך שמכסה את כל הכלים דקבלה שלו, שבהם הוא לא משתמש. עד שהוא מתקן את כל הגלגלתא ועיניים שלו.

ולאחר שתיקן את כל הגלגלתא ועיניים, וקיבל בינה, את כל תכונת הבינה, הוא "יוצא מהתיבה". "תיבת נח" היא ם סתומה - מ ו-ס הן צורות הבינה. כשהוא מתקן את כל הכלים דהשפעה ומצמצם תמידית את הכלים דקבלה בלי להשתמש בהם, זה נקרא שהוא מבדיל את התיבה מ"מי המבול" שעוברים על האח"פ, על כל הכלים דקבלה. אם הוא מתקן ומגדל את הכלים דהשפעה עד הגבול הנכון, הוא יוצא מהתיבה לפיסת יבשה, והוא יכול לעמוד על ה"קרקע" ולהתחיל תיקונים גם עם הכלים דקבלה.

כל החיוּת שלו נובעת מבינה - ה"חיוֹת" שלקח עמו - כל החיוּת שלו מחוברת כבר מתוך בינה למלכות. ואז מתחיל "דור חדש", שבו בינה ומלכות מחוברות יחד.

איך הכלל "ואהבת לרעך כמוך" קשור לכלים דקבלה ולכלים דהשפעה?

האדם לבדו לא מסוגל לרכוש כלים דהשפעה. אפילו יהיה צדיק, כמו שהיה נח ביחס לבני דורו, שכולם היו רשעים גמורים. כלומר, בין כל הרצונות של האדם יש רק רצון אחד קטן, שאין לו סיכוי לנצל את הרצונות האחרים לטובתו ולהוציא את עצמו מכלל הרצונות, לפתח את הנטייה שלו, אם הוא לא ייכנס למצב הנקרא "תיבה". ובשבילנו ה"תיבה" היא החברה.

בעל הסולם כותב במאמר "הערבות", שאם החברים בקבוצה יהיו מסוגלים לבנות חברה גדולה דיה ובעלת כוח, שתיתן לכל אחד מחבריה ביטחון שלא יחסר לו דבר, שסביבו נמצאים הרבה אנשים נאמנים, שהוא עצמו יכול לעזוב את דאגותיו לרצון לקבל שלו, מפני שהוא שייך לסביבה העוסקת בזה ובה הוא יוכל להיות חופשי לגמרי ממנו. אם האדם מרגיש כך, הוא בהחלט מסוגל לצאת מתוך הרצון לקבל שלו.

מכאן עלינו להבין שבשבילנו, "תיבת נח" היא מערכת שתספק לכל חבר וחבר מצב שבו האדם יהיה בהרגשה שבתוך החברה הזאת חייו הגשמיים והרוחניים בנויים בצורה נכונה, בשיטה, בתמיכה, ושהוא יכול להמשיך ולסמוך בעיניים עצומות על חבריו. אם אין לאדם את התנאים הללו, הוא לא יכול לנצח. וזאת העבודה.

יש לבנות תיבה ולעבור בה יחד את המבול. "מבול" הוא כל החיבורים הלא נכונים בין בינה ומלכות. "מי המבול" הם בינה, אבל שיש בהם גבורות וכולי, ושמהם צריך להינצל. כי אין קרקע, אין אדמה, אין כלים דקבלה, ישנם רק חיבורים שונים בין כלים דהשפעה לכלים דקבלה, שהאדם עדיין לא מסוגל לעבוד בהם. כלומר, על האדם לעבור כל מיני צורות מוטעות של שימוש בשיטה, להתנקות מהן ולבחון מהן רק את הגישה הנכונה היחידה, שאז זה נקרא שהאדם נמצא בתיבה שלו כנגד כל מי המבול. ההבדל הוא בין מים רגילים לבין "מי גבורות", "מי מבול".

מהי האהבה שמביאה לערבות?

בינתיים אי-אפשר לדבר על אהבה. אהבה היא התוצאה, ולא משהו שעובדים עליו. "ואהבת לרעך כמוך" היא מטרה שבאה מתוך פעולות. אהבה היא קניין, ולא אהבה שמגיעה פתאום. אהבה מקורה משורש העליון, והיא באה כתוצאה מהרבה טובות שעושים זה לזה, ומתקיימת רק מתוך העשייה הזאת. מהשורש לומדים איך משיגים את תכונת האהבה.

לאיש מהחברים וגם לכל הקבוצה יחד אין מצב של אהבת חברים, אבל אם עושים פעולות שהמקובלים קבעו שעל ידן מגיעים לאהבה, זה נחשב שעוסקים באהבת החברים. לא נמצאים בה, אלא בונים את המצב הזה בחברה.

מהן הפעולות שקבעו המקובלים, שמביאות לאהבת חברים?

הפעולות הללו הן השקעה מרבית זה בזה, בדומה להורים חשוכי ילדים שמטפחים ילד מאומץ. הם מאמצים אותו כתינוק, ומיד מתחילים להתייחס אליו כאילו היה ילדם. וככל שהם משקיעים בו יותר, הולך ונבנה בהם יחס של אהבה כלפיו, עד שלדבריהם, הם אוהבים אותו אפילו יותר ממה שהיו אוהבים אילו היה בנם הביולוגי. כי בקשר הזה אין קשר בהמי, אלא רק קשר רוחני, רק לפי מידת ההשקעה בו. ידוע שהקשר הזה חזק יותר. כל הדוגמאות בעולמנו מוכיחות זאת. לכן האהבה תלויה בהשקעה, וכך צריך לעשות בחברה.

אם רק דרך "ואהבת לרעך כמוך" מגיעים ל"ואהבת את ה' אלוקיך", אז כדי להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", חייבים להשקיע ב"כמוך", בחבר "כמוך", כמו שאני משקיע בעצמי. יש לעשות את הפעולות הללו ללא רגש וללא שכל. הדאגה הזאת היא הבונה בנו את הכלים, מזמינה את האורות המקיפים ומתחילה לחבר את כל החברים לכלי משותף, שמזמין, מושך אור כללי גדול יותר. ואז, באמצעות האור הזה, כל חבר וחבר יכול להשקיע בקבוצה עוד יותר.

האור שבא לכל חבר מהשקעה שלו נותן לו כוח פרטי. אבל אם מחברים את כל החברים לכלי כללי, האור שבא לכלי הכללי מאיר לכל חבר, ומושך כל חבר לכלי הכללי הזה. כלומר, בתהליך הזה ישנן הרבה פעולות, כלליות ופרטיות כאחד, שבאות מלמעלה, מן האור. ועל יד הפעולות הללו מגיעים למצב של אהבת הזולת. מהי "אהבת הזולת"? כשדואגים לכלים זרים במקום לכלים של עצמנו, ואת הכלים של עצמנו אנו מפקיעים לטובת החברה מבלי לדאוג להם.

בעולם שלנו יש נטייה מסוימת להגיע ליחסים כאלה, ברמה הגשמית, מצד האישה, כנגד נוקבא עליונה, בהתחברות שלה לבעלה. לאישה יש מעין גישה, דרישה כזאת, להיות שייכת דרך הפקרת הכלים. רואים זאת בכתובה וכולי.

גבר מייצג את ההשפעה, את הבורא, ואישה מייצגת את הכלי שעומד להיתקן, שרוצה את התיקון. לכן בטבע הגשמי של האישה יש משהו מעין זה, שבא מהטבע הרוחני. כמו שנאמר ב"תלמוד עשר הספירות", שהיא מעדיפה "קב ותגפלות מתשעה קבים ופרישות". אבל יש ללמוד זאת ביחס לקבוצה.

האם חשוב לדעת אילו הפרעות עוברות על החברים בכל העולם?

צריך להיות קשורים עם כולם על ידי השתתפות איתם. יש להכניס את כולם לאותה "תיבה". איך נח עשה זאת? את מי הוא הביא לתיבה?את כולם. את כל הכלים שיש בהם כוח החיות, שעליהם לגדול, להינצל מ"מי המבול" - גם ממלכות וגם ממלכות שמחוברת עם בינה - רק לצאת לכלים דהשפעה נקיים.

נתינת עזרה לכל קבוצה ולכל הקבוצות להתנתק מהמקום שבו הן נמצאות, מעניקה רווח כללי גדול מאוד. כי נוצרים כלים דהשפעה, השתוקקויות לבורא, בחינת ישראל, על פני כל מיני אח"פים וכל מיני תנאים שישנם בכל מקום, שנותנים בסיס רחב מאוד וחזק מאוד לכלים דהשפעה.

האם לכל מדינה ולכל קבוצה יש הפרעות שונות?

במדינות שונות יש הפרעות שונות, ויש גם קבוצות שונות, ומתוך זה יש לעבוד איתן. איננו בוחרים את המצבים האלה, אלא מתמודדים עם מה שניתן לנו. האדם לעולם לא צריך להתמודד נגד משהו חיצוני, הנמצא מחוצה לו. צריך להתגונן, צריך להגן על מה שחשוב, על מה שהוא עיקר לפנימיות, כנגד חיצוניות. והמגן הזה שבונים, הוא עצמו מגדיל את הגלגלתא ועיניים, את הפנימיות.

איך אפשר להשתתף בצער האחרים?

לא משתתפים בצער, אלא משתתפים בחיבור עם קבוצות אחרות, שגם הן משתוקקות לאותה המטרה. מעבירים מקבוצה לקבוצה התפעלות, חשיבות המטרה, כדי שיהיו מגן כנגד כל "מי המבול", שעוברים על הכול. הפעולות הללו נקראות להתמודד נגד "המבול", להיות ב"תיבה", בביטחון, ב"ם סתומה", בתכונות הבינה, כשאיש כבר לא יכול להזיק לנו.

כל קבוצה וקבוצה, וכל הקבוצות יחד, חייבות להיכנס למצב הזה, ובכך להגדיל את עצמן ולעמוד בכל "מבול" שיהיה, כי עד שלא יעבור כל האח"פ מעל ה"תיבה", אי-אפשר יהיה להגיע למצב שבו עולים על היבשה.

אם יודעים מה הקושי שהחבר ניצב מולו, האם צריך להציל אותו?

הגישה הזאת מוטעית, מפני שבמצבנו אין לנו אפשרות להכיר את הקושי של החבר. כרגע אסור לנו לעסוק בחיבור כלים דקבלה עם החבר, אלא ההפך, על כל חבר להתנתק מהכלים דקבלה שלו ולעסוק רק בהגדלת גלגלתא ועיניים - בחשיבות הבורא וברצון להידבק בו, בלי שום הרגשה בכלים דקבלה. אין סיכוי להתקדמות בלי זה.

ולעסוק בכלים דקבלה, כלומר, "להשתתף בצער הציבור", בצער החבר, לקחת את הכלים דקבלה שלו ולהתחיל לתקן אותם, לצרף אותם לעצמנו, לא מתאים למצבנו, אלא לשלב מתקדם מאוד, שהאדם מגיע אליו רק אחרי שהוא מתקן גלגלתא ועיניים ועובר שכר ועונש.

צריך לעסוק רק בגדלות הבורא, גדלות שתיתן לכל חבר וחבר הרגשה של "תיבת נח", שאיתה יינצל מכל ההפרעות. ואם האדם מתחיל להתעסק בהפרעות של חברים אחרים, ובמקום להתמודד עם ההפרעות שלו, שגם כך אינו מסוגל להתמודד איתן, הוא לוקח הפרעות של החבר, שהן שכפול מוגדל של חוסר אהבת הזולת שלו, מה הוא מרוויח מזה? הרי באמת לא אכפת לו מההפרעות של האחר, ועוד הוא מתערב בהן עם אדישותו, כי לא תיקן עדיין את היחס שלו כלפיהן.

איזו התפעלות מחבר מועילה ומעלה?

האדם לא יכול להתפעל מסיפוריהם של חבריו על יגיעה שהוא לא יכול להעריך. אין לו כלים של החברים, והוא לא יכול למדוד את היגיעה שלהם, אלא רק להתפעל מבחוץ. לכן רב"ש קובע, שצריך לספר זה לזה רק דברים טובים, ורק לשמח זה את זה. אין עוד מה לעשות עם החבר חוץ מלעזור לו להיות שמח. שמחה חסרה תמיד, ותמיד אפשר להוסיף עליה.

אל לנו להיכנס לשום בירור על הצרות והבעיות שיש לכל אחד בתוכו ולהשתתף בצערו. עלינו להתרומם מיד מעל כל החשבונות, ולדבוק בבורא כאילו נמצאים בגמר תיקון, ולשמוח על שזכינו להיות קשורים למטרה ועל שבקרוב נזכה בה.

בהלך רוח שהוא פחות מזה לא יתקיים חיבור. החיבור קיים בעליון, ולא בין החברים. אין חיבור בין בני אדם אם הבורא לא נמצא ביניהם - "איש ואישה ושכינה ביניהם". לא יכול להיות אחרת. אחרת בונים שיטה קיבוצית או קומוניזם, שיביאו להרס, לא לתועלת. כי מתגלים רק כל הכלים הלא מתוקנים, שהיו בהסתרה כל הזמן, אלה שהאדם כיסה אותם ולא הצליח לתקן בהם מאומה. הכלים הללו גדלים עוד יותר, והופכים גרועים עוד יותר משהיו קודם לכן. כי כל אחד לוקח מהאחר תוספת של רצון לקבל, שגורמת להכבדה כללית.

רק התרוממות מעל הכלים דקבלה, כמה שיותר אל כלים דהשפעה, רוממות המטרה, רוממות הבורא והדבקות בעליון היא הצורה היחידה שניתן להשתמש בה. כמו בלוני הליום המתרוממים באוויר ו"נדבקים" לתקרה. אין דרך אחרת.

אם הבורא מתגלה בכלי העולמי, למה צריך לעסוק בהפצה בישראל?

גיבוש הכלי העולמי לא מפחית בשום פנים ואופן את חשיבותה של ההפצה בישראל, אבל היא חלק בלתי נפרד מההפצה הכלל עולמית. הכוחות יבואו מבחוץ. ההתפעלות של הקבוצה הפנימית בישראל מהחיבור עם הקבוצות בחוץ לארץ, תעזור לה לחבר את הקהל הישראלי לקבלה. לא נוכל להמציא כוח משיכה אחר לאנשים בישראל, אלא מתוך ההתפעלות הכללית של הקבוצה הפנימית מהקבוצות בכל העולם.

הקבוצה הפנימית עצמה לא תוכל למשוך את ישראל לקבלה. לא צריך לחבר מיד את המתחילים או את ההפצה בישראל, לעבודה הזאת עם הקבוצה העולמית, אבל ההתפעלות שתהיה לנו, הביטחון, הכוחות, כוחות השכנוע, הכוח הפנימי שימשוך אנשים ויעניק להם תחושה שיש כאן משהו בשבילם, כל זאת נקבל מתוך העבודה עם הקבוצות בחו"ל.

אם השתוקקות לבורא של כל אדם בעולם נקראת "ישראל", למה יש זהות ישראלית בגשמיות?

אחרי שבירת הנשמות, הבחינה הרוחנית "ישראל" נמצאת בכל אחד ואחד, כשבכל נשמה התערבבו יחד חלקים מגלגלתא, עיניים ואח"פ. הערבוביה הזאת בכל פרט מאפשרת לכל אדם להתעורר כלפי הבורא, בהתאם לסוג נשמתו ובהתאם ולמיקום שלה בכלי הכללי של "אדם הראשון". וכל אלה שמתעוררים נקראים "ישראל"ישר-אל, לפי הכוונה שלהם כלפי הבורא.

לכן, בחינת ישראל בהבחן הרוחני היא לפי ההשתוקקות. ויש בחינת ישראל לפי החומר, כהעתקה מרוחניות לגשמיות. סוג נשמות שמחוברות לגופים, המשתייכות לבחינת ישראל לפי הגופים, ולא לפי ההשתוקקות. והם ברמה אחרת לגמרי מרמתם של אלה המשתוקקים לבורא, ויכולים אלה להיות אפילו גויים כמו רבי עקיבא, אונקלוס ואחרים, שהיו מקובלים גדולים. כל התורה שלנו מקורה ברבי עקיבא.

והבחינה הזאת היא במישור אחר לגמרי, למטה מהמישור הרוחני, במישור הגשמי, הגופני, של העולם הזה, שמקובלת אצלנו בצורתה הגשמית כעם ישראל. בעם ישראל נכללים כל אלה שמקבלים מדור לדור חינוך יהודי כהעתקה מרוחניות לגשמיות, ובניגוד לאחרים, מחויבים לקבל על עצמם את שיטת התיקון, ואפילו אין להם השתוקקות לבורא.

ברור מה יקרה לבחינת ישראל הרוחנית, אותם האנשים בכל העולם שיש להם השתוקקות לבורא. הם יקבלו על עצמם את שיטת הקבלה, ויתקדמו הלאה לפי רצון שהבורא יעורר בהם. אבל אלה שהם בחינת ישראל לפי גופם, בעלי תעודת זהות יהודית שאינם יהודים לפי פנימיותם כי אינם מתייחדים עם הבורא, יהיה עליהם לעסוק בתיקון ללא אתערותא דלעילא, ללא התעוררות הנקודה שבלב. אלא מפני שניתנה להם שיטת הקבלה, המחייבת אותם, למרות תהליך ירידת הדורות, להתמודד נגד הרצון שלהם ולהתקדם לתיקון.

בעל הסולם מספר בספר "פרי חכם - מאמרים", במאמר "הגלות והגאולה", שבבית המקדש הראשון כל ישראל היו בהכרה רוחנית. אמנם במידה קטנה, אבל כולם היו בה. ובבית המקדש השני, כתוצאה מירידה רוחנית, הייתה התפלגות של העם לשני פלגים - זרם אחד הלך עם הנביאים, עם החכמים, והזרם השני היו המתייוונים, שהלכו עם הממשל - עם הקיסרים, המלכים והשרים - והם שהביאו את הרומאים, שהחריבו את בית המקדש השני.

אבל כבר אחרי חורבן בית המקדש הראשון החל הפילוג הזה בעם, לחלק אחד עם עביות גדולה, שקיבל ירידה מבית המקדש הראשון ולכן נחרב, ולחלק אחר זך יותר, שעדיין היה מחובר לרוחניות ולהרגשה רוחנית, ועסק בתיקונים, וחש וחי את החיים הגשמיים והרוחניים לפי החוקים הרוחניים.

אלא שהרצון לקבל גדל והלך עד כדי כך, שהתגבר כוחם של השייכים לממשל ולצבא, והם יצאו למלחמה נגד החלק שעסק ברוחניות, והגבירו בו את הרצון לקבל, כולל בתלמידי רבי עקיבא ובכהן הגדול, שתפקידו החל להימכר בכסף. והירידה הכללית הזאת הביאה לכיבוש הרומאי ולחורבן בית המקדש השני.

ומאז שנחרב בית שני, כותב בעל הסולם, נעשתה מחיצת ברזל המבדילה בין העם לבין חוכמת הקבלה. וחוץ מיחידים בכל דור ודור, לכלל ישראל אין הרגשה רוחנית ואין חיים רוחניים. המצב הזה נקרא "עם ישראל יצא לגלות". והגלות האחרונה היא גלות טוטאלית, לגמרי בהסתר. או הסתר רגיל או הסתר כפול, תלוי במידה שבה הרצון לקבל ממשיך לגדול בכל אחד ואחד מקרב העם, ובאומה כולה, ובתוך כלל האנושות. הוא גדל עד שהאדם מגיע למצב שבו הוא מנותק לגמרי מההרגשה הרוחנית.

אבל הניתוק הזה מהרגשה רוחנית לא משחרר את האומה הישראלית מהחובה לעסוק בתיקון. העיסוק שלה בפעולות חיצוניות במקום בפעולות פנימיות, בתיקונים, הוא מה שמביא לכל הצרות בעולם, כותב בעל הסולם בסוף "הקדמה לספר "הזוהר"". "ישראל", הכוונה לעם ישראל, ולא לבחינות ישראל שמתעוררות באנשים שונים בכל העולם, שאז הנשמות שלהם מתחילות להתחבר לאור העליון ולעלות "כנר ה' נשמת אדם", כניצוצות.

רק בחינת ישראל בעצמה צריכה להתעורר. כך אומר בעל הסולם בסוף ה"הקדמה לספר "הזוהר", ואז הפירמידה הזאת, של פנימיות ישראל וחיצוניותה, פנימיות אומות העולם וחיצוניותן, תהיה פירמידה נכונה. דבר לא יעזור לנו, עם ישראל חייב לעסוק בפנימיות התורה, שמביאה את האור המחזיר למוטב. ואם ישראל לא יעשו זאת, תתהפך כל הפירמידה, ובפירמידה ההפוכה ישראל נמצאים תחת שליטת הגויים.

עכשיו אנשים נוהגים כך עם הפנימיות שלהם. בחינת ישראל, השתוקקות לבורא, לא חשובה להם, חשובים להם כל הצרכים האגואיסטיים שלהם. כלים דקבלה שלהם חשובים להם יותר מכלים דהשפעה. כך יהיה גם בחומר, בחינת ישראל תהיה תחת הבחינות של אומות העולם, עד כדי כך שיום אחד הן יחליטו שישראל היא הגורם בעולם שאשם בכול, ולכן הוא מיותר ומזיק ויש למחות אותו מהעולם.

מה שנכון לפי התמונה הכללית של המציאות - גלגלתא ועיניים שנמצאים בשליטת האח"פ, ולא עובדים לתיקון עצמם ולתיקון האח"פ, האח"פ רוצה להשתמש בהם ככל שיוכל לטובת עצמו. ואם האח"פ לא יכול להשתמש בהם לטובת עצמו, מפני שגלגלתא ועיניים לא מסוגלים למשוך אור לאח"פ, מה יש לאח"פ מגלגלתא ועיניים הללו? כלומר, מצבנו במציאות החיצונית מתקרב למה שצריכה להיות הכרת הרע האמיתית.

האם יש להפסיק את ההפצה בדרגה הגשמית, ולעשותה רק בדרגה הרוחנית?

את הפצת הקבלה יש לעשות גם בקרב עם ישראל בעולם שלנו, וגם בקרב כל האומות ובכל העולם, לכל מי שמתעורר למטרת הבריאה. כי תיקון העולם יבוא מההתעוררויות הכלליות של בחינת ישראל בכל העולם, שהבורא נותן להם התעוררות.

מי נמצא בחלק הפנימי יותר של הפירמידה, גוי שיש לו תשוקה לבורא או ישראלי העוסק בפנימיות?

בפירמידה הזאת הפנימי והחיצוני בנויים כמו בעולם הרוחני. איך בנוי כלי רוחני אחרי השבירה? גלגלתא ועיניים, גלגלתא עיניים שבאח"פ, אח"פ שבגלגלתא ועיניים, ואח"פ. בפירמידה הנכונה, בחינת ישראל נמצאת למעלה ואומות העולם למטה.

מקרב ישראל, בראש הפירמידה נמצאים המקובלים, שעוסקים רק בגלגלתא ועיניים. מתחתם נמצאים אלה שעוסקים בחיצוניות התורה, בקיום מצוות מעשיות. תחתיהם אנשים שכביכול לא שייכים לכל זה, מסורתיים למיניהם. ובתחתית החלק של ישראל נמצא הכלל. ולמטה מישראל, החלק של אומות העולם נחלק לשניים, לצדיקים" - חסידי אומות העולם" ולמזיקים. זאת הפירמידה הנכונה.

אבל כאשר המזיקים באומות העולם גוברים על הצדיקים, וכשכלל העם בישראל גובר על המסורתיים, הרוב הזה, שבעל הסולם מתאר את לימודם ב"הקדמה לספר הזוהר" (אות ע'): "העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת", גוברים על המקובלים שעוסקים בפנימיות וגורמים לפירמידה להתהפך, ובכך משבשים את היחס הנכון בין חלקיה, ומונעים מהאורות להגיע מלמעלה. כי האור שבא מלמעלה נכנס מהקל אל הכבד, לפי השתוות הצורה, בתנאי שהכלי מסודר מזכות לעביות, אחרת הוא לא יכול להיכנס.

ואז האור העליון הזה מראה את האחוריים שלו כלפי הכלי, ולכן העולם מלא צרות וכל אוכלוסיית העולם סובלת. והשינוי, קובע בעל הסולם, תלוי רק ביחסי הכוחות בין שני הגורמים הללו בעם ישראל, בחשיבות שנותנים לפנימיות התורה - לכוונות, ואלה שעוסקים בחיצוניות התורה - במעשה. זה עיקר הבעיה.

אם בקרב העוסקים במעשה, הפנימיות תהיה חשובה יותר מחיצוניות, כל הפירמידה, על כל שכבותיה, תסתדר כך שפנימיות תהיה חשובה יותר מחיצוניות.

לכן יש להגיע רק לסדר הנכון של הכלים. אם הסדר של הכלים יהיה נכון, השפע ייכנס ויסתדר בצורה הנכונה ולא תהיה עוד בעיה. אז בכל העולם יקבלו מאיתנו את ההשראה הזאת, שפנימיות חשובה מחיצוניות. ואיש בעולם לא יכבד עוד חיצוניות על פני פנימיות, כלומר, יעדיף את הכוח לשלוט על השכל, על הרצון, על השתוקקות לבורא. ההתהפכות הזאת תתרחש מאליה בתוך האנשים, התהפכות המחשבה, התהפכות החשיבות, שינוי הערכים. לא צריך לעשות דבר לשם כך, העולם הוא גולם המסוגל להשתנות מיד. אין לו אפילו כושר התמדה, והוא יקבל את השינוי הזה מיד. העיקר היא המהפכה שצריכה להתחולל כאן, בישראל. כוח הקבוצה העולמית יעזור לנו לחולל את השינוי הזה.

למה ההתהפכות צריכה לבוא דרך אומות העולם והקבוצה העולמית?

התהפכות היא תוצאה של השבירה. ההפצה בקרב אומות העולם ובניית קבוצה עולמית מתרחשות מפני שעקב השבירה התפזרו ניצוצין בכל העולם. ניצוצין נמצאים גם באחרון המזיקים, אחרת הוא לא היה מזיק. "מזיק" הוא מי שרוצה, על ידי הקדושה, למלא את הכלים דקבלה שלו, ולא חשוב לו איך.

כולם רוצים למלא את הכלים דקבלה שלהם, אך תלוי באיזה מחיר, באיזו מידת התחשבות, באיזו דרגת התחברות, עביות וניצוצות. את כל זה קובעת מידת הגסות שישנה באנושות. אי-אפשר להאשים את האנשים הללו על שהם חסידי אומות עולם או מזיקים. הם לא טובים ולא רעים, הם כמו אריה שחייב לצוד איילה כדי לאכול, על פי טבעו. הוא לא טוב והוא לא רע, הוא הטבע בהתגלמותו. כך גם אותם אנשים - הם טבע גולמי. אחרי השבירה יש בכל אחד ואחד התערבבויות שונות בין הכלים. ישנם כלים שבהם יותר כלים דהשפעה, וכאלה שבהם יותר כלים דקבלה. רצונות גדולים מסוג כזה ורצונות קטנים מסוג אחר.

בכל הפירמידה הזאת אי-אפשר להאשים איש חוץ מאלה העוסקים למעלה, בראש הפירמידה, בפנימיות וחיצוניות, וחייבים להגיע לאיזון נכון, ליחס נכון ביניהם, כך שהפנימיות תעלה מעל החיצוניות בנקודת השיא של הפירמידה.

אם יהיה איזון נכון, כל היתר יקבלו בהכרח, באופן מחויב המציאות, את צורתם הנכונה, וכל מבנה הפירמידה יסתדר ללא היפוך. ולא כמו שקורה עכשיו, שמדינת ישראל צריכה פתאום להיכנע להחלטות האו"ם לגבי גורלה. כרגע הם מחליטים, ועוד ניתן לזלזל בהם, אבל עוד יגיע מצב גרוע יותר, שבו אומות העולם ישלטו בישראל באופן מוחלט.

למה חשוב לסדר דווקא את הנקודה הגבוהה ביותר בפירמידה?

העיקר הוא המקום שבו נמצאת הנקודה שיכולה לתקן הכול. על ישראל לקבוע מה לשים בכפתור העליון הזה, שנמצא בראש הפירמידה, חלק פנימי או חלק חיצוני. אם ישראל תעדיף את חיצוניות התורה, לא יהיה לה קשר עם האור. ישנו נתק בנקודת המגע של הפירמידה עם האור העליון. אבל אם נעלה את פנימיות התורה, את השתוקקות לאור, לפי השתוות, השתוקקות להתאים את עצמנו לאור, בראש הפירמידה תיווצר נקודת מגע עם האור, שיתחיל מיד לסדר הכול.

ישראל לא צריכים לתקן את אומות העולם, אלא רק לסדר את נקודת המגע הזאת. וחוץ מזה, דבר לא יועיל. אין לנו טעם להסתכל על האו"ם או על מלזיה או על מישהו אחר. עלינו להסתכל על עצמנו. בסופו של דבר, בעוסקים בחיצוניות התורה טמון הפתרון לישראל ולכל העולם. כל התיקון תלוי בהם. והגויים יבינו זאת ויאשימו את כולנו. ההאשמה לא תלבש צורה של איזה נאום קצר וזניח, אלא תתבטא באופן רציני הרבה יותר.

האם אפשר לחייב את ישראל, באמצעות אומות העולם, לשנות את החשיבות בפסגת הפירמידה?

נקווה שהפעילות להפצת חוכמת הקבלה בקרב אומות העולם תביא לכך, שהחיוב שלהן כלפי ישראל יהיה רך, מועיל ובדרך תורה, ולא בדרך ייסורים. הקבלה תעלה בעיני אומות העולם את חשיבות התורה, כוח התורה, ואז החיוב שלהן כלפי ישראל יהיה בדרך התורה, לא בדרך ייסורים. האומות לבטח יחייבו את ישראל.

יש לצפות שהתוצאה העיקרית מהפעילות של הפצת חוכמת הקבלה בעולם תהיה, שהכול יבינו נכון מה קורה, איפה נמצאת התכלית האמיתית ומה תפקידה של ישראל כלפיהם, ויעזרו לעם הזה להתאזן ביחס נכון רק בשתי הנקודות החשובות ביותר שלו, בין אלה המשתוקקים לבורא מקרב ישראל, לבין אלה הנמצאים עדיין בתורה היבשה. אם היחס הזה יהיה נכון, ואם אומות העולם יסייעו בשינוי היחס, הדרך תהיה דרך התורה. אחרת הדרך תהיה קשה מעל לכל דמיון.

אם ידעו בכל העולם את העובדות הללו, הכול יבינו שהבעיה היא אכן גלובלית, עולמית, ושיש לפתור אותה באמצעות שכנוע וטיפול. השמדה לא תעזור כאן. אפשר להרוג עוד עשרה מיליון יהודים, ודבר לא ישתנה. תמיד יהיה צורך לעבוד עם קבוצה מסוימת של יהודים, שתעדיף את פנימיות התורה על חיצוניותה. זה הפתרון.

ואם אומות העולם יבינו אותו, יחסם ישתנה. אם הם יסכימו ואנחנו נסכים שהיהודים אשמים במצב, וכי הפתרון, המפתח, נמצא אצלם, כבר תיפתר חצי מהבעיה. מובן מאליו שהמצב הנוכחי הוא כפי שהוא. ומה עושים הלאה? איך בכל זאת ניגשים לתיקון? דרושה כאן הסברה.

העניין הוא לא לשכנע את אומות העולם, הם יבינו זאת מתוך עצמם. איך אמר ראש ממשלת מלזיה? "היהודים הם החזקים ביותר בעולם ברוחניות, ויש להם את כוח השליטה הרוחני על כל העולם." בקרוב תהיה העובדה הזאת מקובלת על דעת כולם. לכל האומות ישנה כבר ההרגשה הפנימית הזאת. מתפקידנו להסביר כעת בכל העולם שהעובדות אמנם נכונות, אבל שיש סיבה ליכולת הזאת, ומהי התוצאה ממנה. המצב הנוכחי הוא ממש סיוע מלמעלה, בדרך טובה יחסית, בינתיים, בלחץ רך, מתון.

למה חשוב לעסוק בישיבת חברים כלל עולמית בחיבור בינינו, ולא בעבודה פנימית יותר?

אם אנו עוסקים בחיבור עם הקבוצות בעולם, איננו יכולים לעסוק בעצמנו בצורה פנימית ואישית יותר. אם עוסקים בקבוצה או בקבוצות בעולם, יש לעסוק בחיבור שבינינו ולצבור ממנו יותר כוחות. ובכך אכן נשלוט בכל העולם.

אם בכל פעם נגביר כך את כוחנו, נשלוט יותר ויותר על המתרחש בעולם, בכך שנמשוך את האורות המקיפים קרוב יותר אלינו. ואז, מהארת המקיפים, יהיו יותר כוחות בקבוצה, וכנגדם יתגבר החושך בחיצוניות, כי הם מופיעים תמיד זה לעומת זה. ובהתאם לכך יבואו המעשים, אנשים יבינו היכן נמצא האור ושהם שרויים בחושך. מעשים שונים יתרחשו בעולם, אך כרגע לא ידוע מה תהיה צורתם. את כל התכנון הזה עושה המערכת העליונה. עלינו לעסוק רק במה שמוטל עלינו, לפי מה שהמורים שלנו כותבים לנו לעשות.

האם חושך הוא תמיד סימן לאור?

חושך הוא תמיד סימן לאורות גדולים מאוד, הנמצאים בקרבת מקום ובצורה ההפוכה מהכלי. כך לומדים על ימות המשיח, שאז יתגלו בעולם הרבה מלחמות ובטישות, וצרות וכולי. כל המצבים הללו יכולים להתקיים ברוחניות בלבד, כשהאדם מחפש והאומות מחפשות את הרוחניות עד שמוצאים אותה. הכול יכול לקרות בצורה פנימית. מלחמת גוג ומגוג מתרחשת כבר עכשיו. המלחמות, המוות, ההרס והפצצות נוכחים בחיינו כבר עתה. זה כבר קורה מזמן. השאלה היא רק עד כמה נזרז את הזמנים.

איך לחזק בתוך החברה פנימיות על פני חיצוניות?

בתוך החברה מחזקים פנימיות על פני חיצוניות באמצעות התעסקות באהבת חברים. כך מחזק האדם את הפנימיות, את החלק הפנימי שלו. מהו "חלק פנימי"? אותו חלק שיש לו השוואת הצורה לאור יותר משיש לחלקים האחרים. לכן הוא נקרא פנימי יותר. 

0 תגובות
153. מדידה נכונה
13/11/2013 22:05
shlavim
פרק 153, דרך תורה, דרך ייסורים, חברה

שיחה (23.10.03) על מאמר: "מהו, שבריאת העולם היה בנדבה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת בראשית, עמ' 25

יש רק מצב אחד טוב, והוא מצבו של הבורא. ומפני שהבורא הוא טוב, הוא רצה לברוא את הנברא כדי להיטיב לו. וכדי להיטיב לו, היה עליו להביא את הנברא למצב הטוב היחיד הקיים, כלומר להביאו למצבו. כדי לברוא את הנברא כמותו, על הנברא להיות דומה לבורא בהרגשה, בהכרה, בחוכמה, במילוי, בכל מה שיש בבורא, ולהשיג את המצב הזה במלואו. אך להשיג אותו אפשר רק מהמצב שכנגדו, ולכן הבורא נתן לנברא הרגשה של כנגדו, כדי שיגיע עם כל יכולתו להשתוות הצורה.

כדי לעזור לנברא להגיע להשתוות הצורה ומפני שהנברא נמצא במצב ההופכי, פועלים כאן שני כוחות, כוח המושך וכוח הדוחה, המורגשים בנברא או כתענוג או ייסורים. והנברא, באמצעות שני הכוחות הללו, מגיע להכרה שצריך ושכדאי לו להתקדם לדבקות באופן הכרתי, מפני שאחרת הוא מזמין על עצמו ייסורים.

אמנם גם כך וגם כך הוא מתקדם, או על ידי מכות שהוא מקבל מידי החוק הכללי המקדם את כל הבריאה למטרתה, העובר עליו ומחייב אותו, או על ידי השתתפותו העצמית. ההשתתפות העצמית היא בכך שהנברא משכנע את עצמו שהידמות לבורא, כלומר להיות בתכונה דלהשפיע ההפוכה מטבעו, היא הדבר המיוחד והנעלה ביותר. ואז כל ההתקדמות שלו וכל תהליך התיקון שלו והשגת המטרה מקבלים צביון אחר לחלוטין.

לכן, מלכתחילה הנברא קיים באותו מצב הנקרא "טוב ומיטיב", "מטרת הבריאה", "דבקות בבורא", שאין מצב אחר פרט לו. אבל כדי שהנברא יכיר את המצב הזה וירכוש אותו במלואו, הבורא נתן בהרגשת הנברא מין דמיון, שהוא נמצא במצב ההפוך. הוא נתן בו את הדמיון הזה כדי שהנברא ירצה להגיע למטרה בעצמו ויחקור בעצמו איך להשיגה ובעצמו ירכוש חיסרון להגיע למטרה ויבדוק אילו אמצעים יכולים להביאו אליה.

ומתוך כל החיפושים הללו, אם ייווצר בנברא חיסרון אמיתי למה שהבורא הכין לו, למצב האמיתי שבו הוא נמצא, אם יהיה לנברא חיסרון אמיתי, לפי מידת החיסרון הוא יגלה בהדרגה את מצבו האמיתי, עד שיגלה אותו במלואו. זאת תמונת המצב של הנברא.

איך יכול אדם לזהות את מצבו ולקרוא אותו נכון ולמדוד אותו, שיהיה כסיבה לתיקון?

האדם יכול למדוד את המצב שלו, את המצב של הרצון שלו (כי אין דבר חוץ מרצון), ולא להגיע לשום החלטה. האדם נמצא ברצון לקבל, והרצון לקבל מביא לו תענוג או ייסורים, ולפיהם הוא קובע אם הרצון לקבל הזה הוא טוב או רע.

ולפי המדד הזה הוא משתמש בו או לא משתמש בו, ומנסה להחליף אותו, לרכוש רצון לקבל הפועל באופן אחר. לרצות דבר מה אחר שממנו אפשר ליהנות, ולדכא את הרצון לדבר שממנו אי-אפשר ליהנות. כך עושה האדם כל הזמן.

האדם בוחר תמיד את הדבר שממנו יוכל ליהנות בצורה המועילה והקלה ביותר. הוא עושה חשבון איך להגיע בפחות יגיעה לתענוג המרבי, חשבון טבעי שלפיו כל אחד בוחר ומתפקד בכל רמות הטבע, מתפקוד של דומם, צומח, חי, ועד תפקודו של המדבר שבנו.

ואם האדם רוצה ללמוד איך ליהנות יותר, הוא מצטרף לכל מיני מערכות, לכל מיני חוגים, ולומד מאנשים אחרים, ומפתח את השימוש ברצון לקבל שלו כדי ליהנות יותר, שיאפשר לו ליהנות, באותה מידה שהחברה או העולם שהוא נמצא בו מאפשרים לו ליהנות. לא משנה אם ליהנות באופן חוקי או בלתי חוקי. האדם כל הזמן עושה חשבונות מה כדאי לו ומה לא, כאשר הנאה מרבית היא מטרתו. לפי זה אנשים בודקים את האחרים ומעריכים אותם.

אי-אפשר לדרוש מהאדם לעשות חשבון אחר, מפני שזה הטבע שלו. כך קובעים גם מדענים, ביולוגים ופסיכולוגים למיניהם. אם כך, למה מקבל האדם מכות מההשגחה העליונה, מהבורא? אם הבורא ברא את האדם כך שהוא עושה חשבון כזה, למה הוא מעניש אותו בשל כך? הבורא לא מעניש את האדם, אין לו כוונה להעניש, אלא ההרגשה הזאת נובעת מאותו החוק, שלא רק הרצון לקבל נמצא בנו, אלא גם הכנה לכוח האחר, לרצון להשפיע, שגם אותו עלינו להתחיל לקחת בחשבון.

כדי לחייב את האדם להתחיל ולעשות חשבון בין הרצון לקבל שלו לבין הרצון להשפיע, במידה שהאדם אינו מבצע את החשבון הנדרש ממנו לפי רמת התפתחותו, הוא מרגיש ייסורים. כלומר, אם האדם מעורר את עצמו לעשות חשבון לא רק לפי מידת רצונו ליהנות, אלא לפי כמה עליו ליהנות לאחרים, ועושה חשבון נכון של היחס בין לעצמו לבין לאחרים, בהתאם למידת התפתחותו, הוא שרוי בטוב ולא מרגיש ייסורים.

למשל, אם לפי רמת ההתפתחות שלו עליו לתת עשרים אחוז ולקבל שמונים אחוז, כאשר הוא עולה לרמת ההתפתחות הבאה, עליו לתת יותר ולקבל פחות. ובעלייה לדרגה שמעליה, עליו לתת עוד יותר ולקבל עוד פחות. אם האדם היה יודע את החוק הזה, יודע מה נדרש ממנו ומבצע בהתאם, הוא היה מרגיש עם עצמו נוח וטוב תמיד, כי זה החוק היחיד הפועל עליו.

ולמה לא רואים את החוק הזה? כדי שהאדם לא יחשב חשבונות כדי להרגיש טוב. כי המטרה אינה שנרגיש טוב ברצון לקבל, אלא שהחשבון כמה לי וכמה לאחרים לא יהיה מתוך רצון לקבל בלבד, אלא מתוך הרצון להידבק בבורא, להידמות לו. גם הרצון להשפיע אינו מטרה. המטרה היא להיות דומה לבורא, להיות כמותו. ולכן החוק הזה, שחוץ מלקבל האדם חייב גם להשפיע, לא מגולה לו.

איך יכול האדם למדוד את ההתקדמות שלו אם הבורא לא מגולה?

אם האדם רואה את עצמו כ"אני יחידי בעולם", "אני רק כלפי הבורא", ו"עלי לעבוד רק כלפיו", אז אין ביכולתו לדעת מי אני, מה אני, מי הוא הבורא ומה הוא עושה, כי הבורא נסתר. ואם הבורא נסתר, גם האדם נסתר. אין לו כלפי מה לבדוק את עצמו.

במצב שבו יש רק בורא ונברא, אין מה לעשות. יש נברא ויש בורא, ומה הלאה? איך להביא את הנברא לדרגת הבורא? אם הבורא יתגלה, הנברא יהיה לגמרי ברשותו, ובהכרח יעשה פעולות דלהשפיע. והוא לעולם לא יידע למה הוא עושה אותן, כמו הרצון לקבל ששולט בנו.

האדם חייב להיות בשליטת שני סוגי הטבע. אבל איך אפשר להישמע לשני סוגי הטבע בו בזמן? הרי האדם בהכרח בוחר במה שחזק בו יותר. אם האדם עצמו בנוי מרצון לקבל, מרצון ליהנות, הוא נהנה או מקבלה או מהשפעה, ואז גם את נוכחות הבורא הוא מפרש כתענוג. וכך הוא או קליפה או קדושה. הוא רוצה ליהנות בשניהם.

לכן, כדי שהאדם יגיע להיות עצמאי, הבורא חייב להסתיר את עצמו. אבל אם הבורא נסתר מהאדם, אין לו כלפי מי למדוד את עצמו, לבדוק את עצמו, לכוון את עצמו, אין לו כלפי מי לקרוא: "מי אני?" "מה אני?", אז איך יוכל להתקדם?

לכן הבורא, שנסתר מהאדם כדי לא לקנות אותו בתענוגים שיתמכר אליהם, הציב במקומו חברה. מצד אחד הוא עשה זאת מפני שלחברה האדם לא יכול להתמכר. החברה לא נותנת לו תענוגים כמו הבורא, וגם לא חיים וחיות כמוהו. ומצד שני, חברה היא כוח זר שמחוץ לנברא, לאדם, ואם על ידי היחס לחברה הוא רוצה לדבוק בבורא - על ידי האמצעי הזה שבו הוא מתחבר לחברה ומשפיע לה - הוא בהחלט מגיע לרכישת הכוונה האמיתית על מנת להשפיע, ובאמת יכול להידמות לבורא.

כלומר, האדם משתמש בהשפעה לזולת כדי להיות כמו הבורא. יש כאן שני עניינים:

פעולת ההשפעה

מעמד הבורא כ"משפיע"

האדם המבצע על החברה פעולת השפעה, ובכך בונה את הכלי שלו ומשתכלל בפעולת ההשפעה ונעשה משפיע כמו בורא, מגיע למעמד הבורא. כמו במשל של בעל הסולם על המלך, שרצה לרומם את העבד שלו, ולכן עשה לו תרגילים למיניהם, כדי שילמד מהמעשים הללו איך להיות מלך, ואז העבד נעשה כמו המלך.

ההשפעה עצמה אינה המטרה, אלא היא צורה חיצונית של התאמה לבורא. לכן, אם עובדים בחברה כדי להשפיע, מפני שהצורה הזאת היא הצורה החיצונית של הבורא כלפינו, אנו זוכים להיות כמותו בצורה הפנימית. ומהי צורה פנימית - אין ביכולתנו לומר אלא כשמגיעים אליה.

ואם הבורא היה נגלה, לא יכולנו לבצע זאת. אם הוא היה נמצא לפנינו, לא היינו מסוגלים לעשות זאת כלפיו, כי הוא היה שולט בנו. וכעת האדם נמצא במצב נטול תענוגים, כשההשפעה לא מושכת אותו, אלא דוחה אותו. וכנגד זה עליו להגדיל את הבורא, את האידיאל הזה, להידמות ולהשתוות לו.

ואז, כדי לבצע את פעולת דלהשפיע בחברה, האדם חייב בגילוי הבורא. אבל לא שהוא מגולה לו כתענוג, אלא מגולה לו בגדולתו, כנושא המטרה. ומתוך ההתגלות של גדלות הבורא, האדם מקבל כוח לעבוד עם החברה. הוא מוצא בגדלות הבורא חומר דלק להשפעה.

איך אפשר להיות במצב שבו לא נסבול עוד מייסורים?

הכול תלוי במידת ההכרה בנחיצות הדבר. ככל שהמטרה חשובה יותר, האדם מסתכל על כל האמצעים להשגת המטרה כטובים. הוא מסתכל עליהם כמו על תרופה שהוא מחכה ומצפה לה, ומוכן לשלם עליה הרבה כסף, ולא כעל מכה. אדם העומד לפני ניתוח שיציל את חייו, לא מפחד מהניתוח, ורוצה בו, ומוכן לשלם כל סכום לרופא טוב, ומצפה ומחכה לו. אדם שלא רואה ולא יודע ולא מרגיש ולא מכיר בניתוח כפעולת הצלה בשבילו, מפחד ומתנגד ובורח מהניתוח.

היחס של האדם לרצון לקבל, ולאמצעי שעל ידו הוא מיתקן, הופך בתוך האדם את הרגשת הייסורים להרגשת תענוגים. זה כל ההבדל. האדם עובר מרצון לקבל שלו, להשתוקקות להיות המשפיע, לרצון להשפיע. לכן את כל המכות שעוברות על הרצון לקבל הוא מרגיש כאמצעים להשיג את הרצון להשפיע. ואז כל המכות הללו נדמות לו מתוקות, ומורגשות מתוקות לחלוטין, והאדם לא רואה אותן כמכות, כייסורים. כי בהשתוקקות להשפיע הוא מתנתק מהרצון לקבל, ואז הוא לא מרגיש בו דבר שלילי.

התיאור הזה נשמע כמו חלק מתורת הפסיכולוגיה, אבל כך קורה עם החומר של הרצון לקבל בכל סוגי התענוגים, גם בעולם הזה וגם בעולמות הרוחניים, בכל מצב ומצב. אם האדם מחבר כל הרגשה טובה או רעה לעל מנת להשפיע לבורא, למטרה, כל מה שעומד לטובת המטרה הזאת מורגש אצלו כתענוג. ומטרת הבריאה "להיטיב לנבראיו" היא להגיע לתענוגים, ולא לסבול מהשפעה, אלא לגלות בהשפעה תענוגים בלתי מוגבלים.

אבל עד שלא רוכשים את הטבע השני, ומכירים בכך שיש גם טבע להשפיע וגם טבע לקבל, אי-אפשר להבין ולהשיג מה קורה.

האם זה משנה אם משיגים את המטרה בדרך תורה או בדרך ייסורים?

יש דרך תורה ויש דרך ייסורים. האדם מתקדם על ידי מכות או על ידי השתוקקות להידמות לבורא. המטרה היא אותה מטרה. כמו שכתוב במאמר "השלום": "הכול נתון בעירבון ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה והחנווני מקיף, והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה, והגבאים מחזירין תדיר בכל יום ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו."

האדם בהכרח לוקח מה"חנות", מהחיים האלו. הוא חייב לקחת כדי לחיות, כדי ליהנות. אבל מאוחר יותר נפרעים מהאדם. לוקחים ממנו, ומחזירים את אשר לקח, "מדעתו או שלא מדעתו", וזה ההבדל שעליו מדבר בעל הסולם במאמר. או שהאדם לוקח מה"חנות", מהחיים האלה, כאילו אין שם בעל בית, נוטל וזהו, כי כך הוא בנוי, או שהאדם יודע שיש בעל בית, ומה שהוא לוקח, הוא לוקח כפיקדון שיהיה עליו להחזיר.

לבעל הבית לא חשוב כמה האדם לוקח. ה"חנות" פתוחה בשבילו, והכול למענו נועד. לא סתם כתוב בסוף המאמר: "והכל מתוקן לסעודה". מלכתחילה הכול בנוי בשבילנו, וודאי שבסוף נקבל הכול. אלא שחשוב לבעל הבית שהאדם יתייחס לכל ה"קניות" שלו בעולם הזה, ב"חנות" הזאת, בצורה מטרתית. למה? מפני שאז הוא מתייחס לבריאה כמו הבורא, וקונה ביחס הזה את דרגת הבורא. התענוג האמיתי הוא להיות במצבו של הבורא, ואל התענוג הזה הבורא רוצה שהאדם יגיע.

אבל אי-אפשר בלי שהאדם יגיע להכרת מצבו, ומהמצב התחלתי הראשוני הזה יכיר בבורא, ויעלה בהדרגה בדרגות ההכרה (הנקראות "התקדמות"), יכיר בדרגת הבורא, בעצמו, בהכרתו (לכן הדרגות האלה נקראות "לגלות", ולא לחוות וליהנות), יגלה את דרגת הבורא עד שיגיע למצב הבורא במלואו. הוא לא יכול לעקוף את המצבים האלה.

בהתקדמות אין דרך ייסורים. דרך ייסורים הם אותם המצבים שבהם האדם לא רוצה להתקדם בינתיים, לא מוצא כוחות להתקדם, לא מממש את החברה כבחירה היחידה העומדת לרשותו כדי להתקדם בצורה נכונה, ולכן הוא עדיין נמצא בהרגשת הייסורים. והייסורים הללו גוברים והולכים עד שמידת הייסורים מחייבת את האדם לחפש כל פעם איך לצאת מהם.

ועל ידי החיפוש הזה האדם מוצא את הדרך. והוא מוכן כבר להיכנס לחברה מחייבת, ואפילו מוכן לשלם לה כדי שתחייב אותו להתקדם, אחרת שוב יסבול ייסורים. עד שהאדם מתחיל להבין שהבעיה היא לא עניין הייסורים, אלא שרצוי שתהיה לו השתוקקות פרטית. ואם אין לו השתוקקות, חוסר הזה הוא גורם הייסורים שלו, במקום המכות הגשמיות. ובהתאם לכך האדם משנה גם את החברה, שתיתן לו התקדמות למטרה, לא מפחד המכות, אלא מפני שהמטרה נעלה.

האדם לא יכול להתקדם ממצב למצב על ידי הייסורים. הייסורים נועדו תמיד ובכל מצב רק לחייב את האדם לצאת ממנו. ואם האדם לא מסוגל לעשות זאת בעצמו, מעתה והלאה הוא יכול להתחיל לחשוב, לחקור, להשקיע את עצמו בחברה, כדי שהחברה תעורר אותו. וכך הוא נכנס למצב שבו הוא עצמו מחליף את איכות הייסורים, ועולה מדרגה לדרגה.

ואם האדם לא עושה זאת, הייסורים כביכול באים מעצמם. זה כל ההבדל. לכן, הבחירה החופשית היא בחירה בחברה, בגורם שיבוא אל האדם במקום המכות ויראה לו איך עליו להשתנות. כלומר, או שמכות מחייבות אותו להשתנות או שהחברה מחייבת אותו להשתנות. אלא שעל ידי החברה האדם משתנה מהר יותר, יעיל יותר וללא ייסורים.

בחברה האדם מרוויח רווח כפול, מסביר רב"ש, כי הוא מקצר את הזמנים. בכך שבכל המצבים שלו הוא משתדל להידמות לבורא, הוא מרגיש כבר עכשיו במשהו את מקומות הדמיון והחיבור עם הבורא. ובכל הדרך שלו האדם נמצא במידה מסוימת של גמר התיקון, אבל רק אם החברה מספקת לו נחיצות להתקדמות, לכיוון רכישת מעמד הבורא. אם החברה לא מספקת לו מה שנחוץ, הוא יסבול ייסורים ולעולם לא יידע איך לצאת מהטבע שלו ואיך לשנות את עצמו.

מה פירוש להיות במידה מסוימת של גמר התיקון?

שבכל פעם כשהאדם רוצה להשתמש בחברה כדי להתקדם, הוא מגלה בה את היכולת ואת הכוחות והנכונות לקבל השפעה ממנו, ולהשפיע לו חזרה את גדלות הבורא. ובמצב שבו האדם מרגיש דומה במעט לגמר התיקון, "מעין עולם הבא", החברה נותנת לו התערותא דלעילא, התעוררות חיצונית, שלו עצמו אין משלו.

איך אפשר למדוד נכון כל הרגשה ולהיות בטוחים בנכונותה?

האדם עצמו לא יכול לבטוח במדידות שלו אלא אם כן עשה זאת כלפי החברה. חברה היא המדד במקום הבורא, אם היחס של האדם כלפיה הוא להשפיע, אם היא דורשת ממנו להשפיע לה, אם היא מעלה את חשיבות המושג דלהשפיע הנקרא "גדלות המטרה", "גדלות הבורא", לרמה הגבוהה ביותר, ומראה לו שרק זה חשוב, וכל יתר התכונות והמצבים הם נבזיים, לכן כלפי כל אלה האדם יכול למדוד את עצמו, את המחשבות שלו, את הכוונות שלו, איך תכנן את הזמן שלו ואת חייו.

אבל אם החברה לא מציבה לו אמות מידה כאלה, כלפי מה ימדוד את עצמו? האדם עצמו יכול להציב קני מידה שונים, סרגלים או משקולות, ותמיד להצדיק את עצמו. אין לאדם שום אפשרות למדוד את עצמו אלא אם כן יבנה מדד חיצוני שנקרא "חברה".

האדם עצמו לא יכול לדעת איך למדוד. לכן כולם בטוחים שהם צדיקים, שהם משפיעים, ולכל היותר הם מעזים להודות "כולנו גנבים". איש לא חושב שהוא רשע, איש לא יכול לחשוב כך. האדם לא יכול להגיד לעצמו שהוא רשע. למה? כי בזה ה"אני" שלו מתבטל, נפגע עד כדי כך, שהאדם לא יכול לסבול את עצמו. וזאת האדם לא יכול להרשות לעצמו. ההרגשה היא נוראית, ומיד מכסים אותה במשהו, הצדקות עצמיות או תירוצים.

לכן, אם לא החברה שכל הזמן תדחוף את האדם, תעורר אותו לכיוון הנכון, תדרוש ממנו התקדמות ותיתן לו את קני המידה הנכונים איך עליו לנהוג, אין לאדם שום אפשרות להתקדם.

איך להתייחס לחברה נכון?

על החברה לעזור לאדם להבין איך להתייחס אליה נכון, ולתת לו כוחות לשנות את עצמו. החברה היא כמו הבורא, אבל בתוספת עוד רעיון אחד שעליה לדרוש מהאדם, לא סתם להשפיע זה לזה ולחיות היטב בקרב חברה טובה ויפה, כמו שמארגנים מועדון חברתי יוקרתי.

בחברה חייבת להיות מטרה ברורה, שכל הפעולות שהחברים עושים אינן לשם נוחיותם בחברה, אלא כדי להידמות לבורא, להגיע אליו, להידבק בו. ואז החברה תצליח. ואם אין לחברים את המטרה הזאת, החברה תיכשל כמו החברה ברוסיה הסובייטית או החברה הקיבוצית, כפי שמתאר בעל הסולם במאמר "השלום".

למה האדם לא יכול לעשות בכל רגע חשבון נכון של אני כלפי החברה?

מפני שחברה לא דורשת זאת מהאדם. ולמה החברה לא דורשת זאת מהאדם? כי הוא לא מצא את החברה הנכונה, הוא לא בנה אותה.

מה פירוש שהחברה נותנת לחבריה תמונה של מצבם?

בעל הסולם כותב במאמר "החירות", שהחברה היא הכול. החברה היא הבחירה היחידה של האדם. ככל שהחברים יכולים לבנות אותה ולייצב אותה כלפי עצמם בצורה נכונה, היא משמשת במקום כל האמצעים שחסרים לחברים להשגת המטרה.

איך חברה של אנשים שלא יודעים מהי המטרה הנכונה, יכולה לכוון את האדם למטרה הנכונה?

בעל הסולם אומר, שאם הרצון הכללי בחברה הוא חיפוש המטרה הנכונה, ללא הבנה או כיוון, זה מספיק כדי להתקדם למטרה בצורה נכונה, אם החברה מחייבת כל חבר וחבר להשפיע לחברה כדי להגיע לבורא, להידמות אליו.

התנאי הזה חייב להתקיים, כי האדם עומד להשפיע לחברה, וההשפעה שלו היא על מנת לקבל, שאינה השפעה כלל, והוא לא אוהב את החברים, הנמצאים גם הם במצבו. אבל האדם עושה לעצמו תנאי מיוחד, הוא עומד להשקיע את עצמו בחברה הזאת כדי להגיע לבורא.

בכך שהאדם הולך להשקיע את עצמו בחברה ובחברים, הוא מתנתק מהרצון לקבל שלו. הוא לא רואה בזה שום דבר טוב וכדאי. אבל משום שהבורא נעלם והוא משתוקק אליו, הוא מוכן להשקיע את עצמו בחברה. ואז, על אף שהוא משקיע בחברה כדי שיהיה לו טוב ממנה, בגלל שהוא מעמיד תנאי נוסף, שהוא רוצה להגיע לבורא, והבורא נעלם, והוא מרגיש בזה חוסר טעם - האדם מתנתק מהרצון לקבל - לא בפועל, אלא רק רוצה להתנתק, עד כדי כך שבהשפעה לחברה הוא מזמין על עצמו אור מקיף מהבורא.

האדם עושה פעולה שתואמת לפעולת השפעה, ואז האור מקיף פועל עליו. כי בכך האדם נכנס להתאמה מסוימת לאור. עדיין לא התאמה בפועל, לא בכלים, אין עדיין מסך ואין אור חוזר, אבל ההתאמה הזאת מספקת כדי למשוך עליו אור מקיף, שנקרא "אור המחזיר למוטב".

ואם האדם באמת משקיע בזה, תלוי עד כמה החברה נותנת לו ההתרוממות, התעוררות, רצון, חשיבות, כוח, דחף, בהתאם לזה הוא מושך הרבה מאוד אור מקיף "המחזיר למוטב", שהופך להיות "משיח". הוא מחזיר את האדם למוטב, מושך אותו למוטב. 

0 תגובות
152. הכלי המרגיש את עצמו
12/11/2013 21:52
shlavim
פרק 152, יום, לילה, כלי, חברה, ביקורת

שיחה (22.10.03) על מאמר: "מהו יום ולילה, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א'- בראשית, פרשת בראשית, עמ' 18

יום ולילה הם פעולת האור. מצד הבורא אין הבדל בפעולה הזאת, שהאדם מרגיש אותה כיום וכלילה, פעולה המורגשת הפוך לגמרי בעולמו של הבורא. גם יום וגם לילה הן אותה התקדמות, אותם השלבים למטרת הבריאה, שהיא להידבק בבורא. לכן כתוב שהמטרה היא להגיע למצב שבו אין יום ואין לילה, שהכול כאור אחד יתגלה, שהלילה יתגלה כחלק מהיום.

ב"מסכת פסחים" כתוב: "אור לארבע עשרה בודקים את החמץ". מה הכוונה "אור לארבע עשרה"? מתי יש לעשות בדיקת חמץ, באור או בלילה? הרי "אור לארבע עשרה" נקרא דווקא ערב, לילה, כשחושך שורר בחוץ. ובלילה שלפני תחילת הפסח בודקים את החמץ, אז למה כתוב "אור"? אור זה "אורתא", אבל אורתא הוא גם לילה, חושך. לכן "אור לארבע עשרה" הוא לילה ממש, כי לא ייתכן קיום האור אם לפניו אין חושך.

לכן בודקים את החמץ בלילה, עם נר, כדי להבדיל בין האור הקטן לבין כל החושך שבו האדם נמצא, שרק אז נקרא חושך. כלומר, צריך לעבוד קשה ולמשוך הרבה אור מקיף, כדי שייתן לאדם הרגשה של חושך במצבו, חושך כלפי המידה הנכונה. כי אי-אפשר להרגיש באותו מצב אור, אלא רק הרגשת החושך כלפי מטרת הבריאה, הרגשה של חוסר דבקות.

אם האדם מגיע למצב שבו הוא יכול לבדוק את עצמו ולראות שהוא נמצא בחושך, מפני שיש בו "חמץ", רצון לקבל, שהוא המבדיל אותו מהמטרה, והוא בודק אותו בחושך עם "נר" קטן, אור קטן מאוד, שמשך על עצמו מלמעלה על ידי יגיעה גדולה, הוא מוכן לצאת ממצרים. מוכן לצאת מהרצון לקבל, דרך המחסום, לעולם הרוחני.

לכן הרגשת הלילה והחושך היא הכרחית. היא הרגשת הכלי האמיתי, המקום שבו האדם נמצא. אף על פי שהבורא ברא את טבע האדם, על האדם עצמו לקבוע שטבעו הוא "לילה". מפני שברוחניות, ובכלל מחוץ לאדם, אין אור ואין לילה, לא חושך ולא אור. אין מצבים. כי אם אין אדם שיקבע לפי הרגשתו מהו המצב, אין מצב.

לכן, ראשית יש להגיע להרגשת הלילה כלפי מטרת הבריאה, להכיר בכך שנמצאים בהופכיות הצורה. לראות למה נמצאים בהופכיות הצורה, למה לא יכולים להתכלל בבורא, כלומר בתכונת דלהשפיע (ההשפעה). עלינו לקבוע שחוסר היכולת להשפיע הוא החושך, ולא עניין אחר. כלומר החושך הוא לא ההבחנה שאין בנו רוחניות, זו שאנו רוצים לקבל ממנה רק טוב, שאפשר יהיה לצאת מהצרות או להרגיש ממנה תענוגים שונים.

אם האדם קובע שהרוחניות שלו היא תכונת ההשפעה, ושהוא הפוך מהתכונה הזאת ואינו יכול להתכלל בה ולהידבק בה, הוא קובע את מצבו כמצב של לילה אמיתי. ומתוך שהוא מצטער על מצבו, הוא מגיע למצב שבו הופך את הירידה הזאת, את הלילה הזה, ליום. החושך מתחיל להביא לו אור. הכלי מתחיל להשתנות, לקבל כוונה על מנת להשפיע, והופך להיות כמו האור. המצב הזה נקרא "בגמר התיקון יהיה לא יום ולא לילה".

ועל האדם להיוותר בתוך כל מצב ומצב עד שיקבע אותו כטוב או רע כלפי מטרת הבריאה, ולא כלפי הרצון לקבל שלו. עד שיברר את מצבו לפי אמת ושקר, ולא לפי מר ומתוק. וככל שהאדם מברר מהר יותר את המצב שהוא נמצא בו, כך הוא מזרז את שלבי התפתחותו, את תדירות המעבר שלו ממצב למצב, את מימוש הרשימות שעליו לעבור בתוכו אחת לאחת עד שהוא מגיע לגמר העבודה.

ובזירוז התהליך ישנו מעמד פרטי של האדם ומעמד כללי של הקבוצה. אם האדם נמצא בסביבה שברור לה מהו יום ומהו לילה, שבה דבקות בבורא ורכישת תכונת ההשפעה ("דלהשפיע") נקראת "יום" והמשך ההימצאות ברצון לקבל וחשיבה על עצמי "אני קיים או לא", "מה יש לי", "מה יהיה לי" כלפי הכלי נקראות "לילה", מהר מאוד הוא מקבל ממנה את ההבחנות הללו, בהתאם למידה שבה הסביבה גדולה וחזקה בקביעת העמדה הזאת.

האדם רוכש את הידיעה הזאת למרות ההרגשה של מר ומתוק שסותרת אותה. הוא מקבל מהחברה הבחנה של אמת ושקר וכך הוא מחליף מצבים מהר מאוד ובא לידי תיקון.

לכן על האדם להשתדל, באמצעות הלימוד, החברה ועל ידי מאמצים שונים לקבוע לעצמו מהו יום ולילה בעבודה, במהירות האפשרית. כי הוא קיים בכל מצב ומצב שהאדם נמצא בו, עד שיקבע בדיוק מהו המצב. וברגע שהוא קובע, המצב מתחלף ומגיע מצב החדש.

הבעיה שלנו היא שאנחנו נמצאים יותר מדי זמן בהרגשה שמתוק נקרא "יום" ומר נקרא "לילה". כלומר, עובדים לפי ההרגשה, ולא יכולים לזכור ולהבין ולהרגיש, לא מתוך עצמנו ולא בעזרת החברה, שקביעת מצב לא עושים דרך הרגשה של מר ומתוק, אלא על ידי מדד של אמת ושקר. על ידי זה שמקבלים את מטרת הבריאה, את הדבקות בבורא, כאמת וכמטרה, אף על פי שזה עדיין לא מורגש בנו כמתוק. עליהן להיות חשובות יותר ממתוק. אנו צריכים להחליף את הבירור הגופני של מר ומתוק לבירור הרוחני של אמת ושקר.

ורק החברה יכולה להזכיר לאדם מהו קנה המידה האמיתי, איך עליו להתייחס למצבו, איך לבקר אותו ואיך לזרז אותו. רק החברה יכולה לקבוע את המצב הנכון, מהו לילה ומהו יום, ואז לעבור את המצבים כלילה-יום, לילה-יום, וחוזר חלילה. אם האדם קובע שהמצב שנראה לו לילה ומר, הוא מועיל ואמיתי, הלילה הופך ליום. כלומר, לא שיש במצב חלק אחד שהוא לילה, וממנו עוברים לחצי השני שהוא יום, אלא אותו מצב הלילה, אם האדם מתקן אותו, הופך ליום. הרגשת הלילה עצמה צריכה להתהפך ליום.

אם האדם קובע כלילה כלי לא מתוקן, כוונה בעל מנת לקבל, וכלי מתוקן, כוונה בעל מנת להשפיע הוא קובע כיום, כאשר הוא מביא את האור שמתקן את הכלי לכוונה בעל מנת להשפיע, האור מהפך בזאת את הכלי ליום. אותו מצב שקבע כלילה, מחוסר כוונה על מנת להשפיע, לאחר שהוא רוכש כוונה על מנת להשפיע, הוא קובע אותו כיום, ואז עובר את המצב. כלומר, התהפכות אותו הכלי מכלי דקבלה לכלי דהשפעה הוא מצב הלילה ומצב היום. אותו הכלי, רק ברכישת הכוונה עליו. כך בכל מדרגה ומדרגה.

ואם האדם לא עושה מאמצים לתקן את הכלי שקיבל לראות בו חושך אמיתי, שהוא על מנת לקבל, ולרצות לתקן אותו בעל מנת להשפיע, ובלילה מתאמץ להגיע לעל מנת להשפיע, וכשבא התיקון להרגיש אותו כיום אלא מחכה שהמצב הרע יהפוך מעצמו למצב טוב, הוא אינו מממש את הזמנים שניתנים לו, וזה לא נחשב שתיקן את המצבים שבאים אליו.

גם בדרך זו האדם מתקדם, אבל באטיות רבה, מתוך זה שהבורא מרחם עליו ומחליף לו את המצבים, ועל ידי החברה שעוזרת לו במעט, ולא על ידי מצבים פנימיים. קביעה מהירה של המצב כלילה וכיום, ההרגשה שהלילה הוא השתוקקות לתענוגים, ואחר כך הרצון בתיקונים כדי להגיע לעל מנת להשפיע, וההרגשה שיום הוא דבקות באמת במקום במתיקות זוהי כל עבודת האדם. כלומר, האדם קובע מהו יום ומהו לילה, ובאיזו חלק מהיממה הוא שרוי.

איך מגיעה החברה להחלטה מהו יום ומהו לילה?

החברה קובעת לעצמה מה הן אמות המידה הערכיות שלה. ומהי הרמה הגבוהה ביותר שלה? מהו קנה המידה האידיאלי? שהתכונה על מנת להשפיע כבורא היא המטרה, מצב שבו החברה רואה את עצמה בסוף הדרך.

ובכל פעם שבה יש לאדם חלק באותה מטרה של על מנת להשפיע, שהוא נמצא בתכונת ההשפעה, או שרוצה להימצא בה, אף על פי שעדיין לא נמצא, אלא קובע אותה כמטרה, מבין שהיא המצב הרצוי, כל מה ששייך לעל מנת להשפיע הוא קובע כיום. לא לפי הרגשתו, אלא לפי האמת.

וכל יתר המצבים שהם בהרגשתו מתוקים ומבלבלים ומושכים לכיוון קבלה עצמית, הוא קובע אותם כחושך, כלילה. כלומר, האדם יכול לקבוע מהם חושך ואור, לילה ויום, גם כלפי מצבו הפנימי, גם כלפי מטרת הבריאה, תכונות עצמו, תכונות הבורא והיחס שלו. אפשר להגיע עם הקביעה הזאת, של יום ולילה, לכל עניין.

איך יכולה החברה לעצב ערכים?

החברה חייבת לקבל את הערכים הללו כעובדה, כאמת מידה. מהי אמת מידה? שהאדם לא נמצא בה, אבל הוא מתחייב מעכשיו והלאה למדוד את עצמו ביחס לקנה המידה הזה, עד שיהיה בדיוק כמוהו. לכן הם נקראים קני מידה אידיאליים, כי הם דוגמה שאליה שואף האדם להידמות. ועל החברה כל הזמן לבדוק את עצמה ולשנות את התקנון הפנימי שלה, את האידיאל שלה, את הדבר שהיא שואפת להיות.

וחברה רוחנית צריכה להיות בנויה כך, שבכל פעם, במשך שלבי ההתפתחות של חבריה, הם ייצאו כמה שיותר מהר מהרגשת מר ומתוק, ובמקומה יעדיפו להיות באמת, מבלי להתחשב בטעם שהם מרגישים בה, וישאפו למצב הבא, שבו האמת תהיה מורגשת כמתוק. מפני שמטרת הבריאה היא "להיטיב לנבראיו".

אם אדם יודע שהדבר הוא אמת, אבל סובל ממנו, הכלי שלו לא מתוקן. האדם חייב להגיע לתענוגים, למה שנקרא "תורת חיים", ליהנות מההשפעה, כמו שהבורא נהנה להשפיע. כי מטרת הבריאה היא ליהנות, "להיטיב לנבראיו", למלא אותם בתענוגים.

וכך קביעת המצבים בחברה משתנה כל הזמן.

איך מתבצעת ההבחנה בין אמת לשקר?

בחברה היא מתבצעת הרבה יותר מהר ממה שביכולתו של האדם לקבוע בעצמו, מפני שבחברה האדם מקבל תגובה מיידית מהחברים. הוא רואה איך הוא מתייחס אליהם ואיך הם מתייחסים אליו, אם יש לו מידת השפעה ואם אין לו. ואז הוא רואה שהוא לא משפיע, אלא כל כולו מקבל, וכך הוא יכול לקבוע את מצבו מהר מאוד כלילה. כי החברה לא תומכת ברצון לקבל שלו, אלא רוצה לראות אותו כמשפיע.

מהר מאוד האדם מגיע לאבחן את המצבים והתכונות כיום או לילה, טוב או רע, אמת או שקר, מר או מתוק. על ידי תגובה מהחברה הוא קובע את מצבו מהר מאוד. אבל לא רק הוא מסתכל על החברה, אלא על החברה עצמה לספק לו כל הזמן תגובות ממנה, התעוררות שלה, סטנדרטים חדשים, קני מידה שמשתנים כל פעם ליותר ויותר מדויקים וגבוהים.

וכך החברה מעוררת תמיד את האדם, מנענעת אותו, אם ירצה ואם לא ירצה. ובלי השפעת החברה, אם האדם לא נמצא בחברה אלא מתאמץ לבדו, הזמן מתארך וחולפים חודשים ושנים עד שהוא משתנה ועובר ממצב למצב. ובחברה הוא מבקר תוך יום אחד את מצבו, בעזרת החברים, ורואה מה קורה.

באיזו מידה תלויה הביקורת של החברה בעבודת האדם?

הביקורת של החברה על האדם אינה תלויה בהכרח בעבודת האדם ובמצבים שהוא עובר. אלא מפני שהוא נכלל בחברה, הוא עובר מצבים פרטיים בהתאם למצבים הכלליים שהחברה עוברת. ואז במגע, בחיכוך, בביטוש בין שני המצבים הללו, הפרטיים שלו והכלליים של החברה, נוצרות ההבחנות הנכונות, המדויקות יותר.

מהו "כלי בינינו"?

"כלי בינינו" הוא היחס בין אחד לאחר, הדבק בין אחד לאחר. הדבק הזה שבין אחד לאחר נמצא אם הוא נוצר מכוונה על מנת להשפיע. איך יכול האדם להשיג דבקות עם החבר ולהיות עמו ככלי אחד? הכוונה שלו להשפיע לחבר והכוונה של החבר להשפיע לו מקרבות אותם זה לזה, עד שמדביקות אותם לכלי אחד.

כוונה על מנת להשפיע בין כל החברים צריך למצוא, לבקש מלמעלה לקבל אותה, לבקש אור שיתקן את החברים וייתן להם את הכוונה על מנת להשפיע, לבקש שתהיה להם כוונה כזאת, ואז נתאחד יחד ונהיה לכלי אחד. אם הכוונות על מנת להשפיע יהיו בין כל אחד ואחד, דווקא בכוונות הללו של האחד כלפי האחר יתיישב האור, כי הכוונות הללו דומות לאור. הן נמצאות בהשוואת הצורה לאור, ולא הכלים עצמם. הכלים עצמם קיימים רק כדי להביא, להוליד את הכוונה ביניהם.

כלומר, כולנו נמצאים בכלי אחד. כל אחד הוא "האני" או "מלכות". אבל אם עובדים זה כלפי זה בעל מנת להשפיע, היחס הזה של האחד כלפי האחר הופך להיות כלי, ובו, לפי השתוות הצורה, נכנס האור. מכאן, איננו מקבלים לעולם במלכויות של כל אחד מאיתנו, שהן כלים דקבלה, אלא מקבלים רק ב-ט' ראשונות, שהן תכונות הבורא. היחס שלי לחבר זה ט' ראשונות שלי, והיחס של החבר אלי הוא ט' ראשונות שלו. ביחס הדדי בינינו נבנה הכלי שבו נכנס האור.

לכן לא ייתכן שהאדם לבדו יכול ליצור את הכלי, מבלי להתייחס לנשמות האחרות, מבלי לקבוע כלפיהן את היחס שלו בעל מנת להשפיע להם. לא יעזור לו. עם הבורא אין לו מה לעשות. אין לו מה לעשות כלפי האור. הוא לא יכול לבצע כלפי הבורא את הפעולה הזאת של על מנת להשפיע. הוא לא יכול לבצע כלפי הבורא דבקות. כי הוא הכלי. כלי כלפי האור לא יכול לעשות דבקות. הוא יכול ליצור בו את תכונת הדבקות על ידי הכוונה, כשהכוונה שלו חלה רק כלפי עוד אחד נוסף.

ואפשר לתאר זאת גם אחרת: כל התיקון של האדם הוא תיקון כלפי יתר הכלים. אומרים שיש להידבק בבורא, בתכונת ההשפעה האידיאלית, שאין בה שום זכר לרצון לקבל. מאין אנו מכירים עניין זה ויודעים עליו? הרי לומדים שכל מה שהכלי מרגיש, הוא מרגיש מתוך עצמו. האדם לעולם לא מרגיש את האור, הוא מרגיש את התגובה שלו על משהו שממלא אותו.

כמו שקורה בחושים הגשמיים שלנו, שאיננו יודעים מה הם הצלילים מחוצה לנו, מה הן התמונות מחוצה לנו. ואם חוקרים את המציאות האמיתית מגלים, שמחוץ לאדם אין דבר פרט לאור העליון. וכל מה שנדמה לאדם שקורה סביבו אינו אלא תגובה פנימית שלו על האור העליון, תגובה מסוימת שנותנות לו הרשימות הנמצאות בו כרגע.

ובעוד רגע, כאשר יתחלפו בו הרשימות, הוא יגיב אחרת על אותו האור העליון. ואם שוב יתחלפו בו הרשימות לאחרות, שוב יגיב אחרת על האור העליון. וכך נדמה לאדם שיש סביבו משהו שנקרא "עולם", אבל הכול נמצא רק בפנים, בתוכו. נדמה לו שהעולם הזה משתנה, אך הוא לא משתנה מבחוץ, אלא משתנות הרשימות שבתוכו.

האדם מעולם לא הרגיש מהו האור, מהו הבורא. הוא הרגיש רק את הצורה המתוקנת שלו, הנקראת "אדם הראשון לפני החטא", ולאחריה את כל התהליכים שעברו עליו אחרי החטא. האדם מתחיל לתקן את התגובות שלו, את כלי הקליטה שלו, את החיישנים שלו כך שיהיו נכונים יותר, עדינים יותר כלפי הבחנה מיוחדת שנקראת "אמת ושקר", ולא כלפי מר ומתוק. אם האדם בודק את החיישן שלו כלפי מר ומתוק, הוא בודק אותו רק בתוכו, אבל אם הוא בודק אותו כלפי אמת ושקר, הוא בודק אותו לעומת משהו שנמצא כביכול מחוץ לו.

אבל גם כשהאדם מתקן אותו, הוא כל הזמן מתייחס לאיזה קנה מידה של הכלי, של תגובות שהיו בכלי. הוא לעולם לא יכול להתייחס למשהו שנמצא מחוץ לכלי לאור, ולבדוק את מהותו. הוא לא מסוגל להרגיש את הדבר הנקרא "עצמותו", ולא להבין אותו ולא לאבחן בו דבר. האדם מסוגל להרגיש רק את התגובות שלו עצמו.

לכן התגובה של האדם מנותקת מ"האני" שלו ונמצאת בניתוק מרבי מעצמו. אבל בהרגשה שלו, בהבנה שלו, היא דומה לאותו האור הנמצא מחוצה לו. להרגשה הזאת קוראים "דבקות". מהי דבקות? דבקות היא הרגשה פנימית. אומרים לנו שעלינו להגיע למצב הזה ושאם נרגיש כך, נהיה בגמר תיקון, מצב שבו האדם דומה לבורא. איננו יודעים מה זה ומי זה הבורא, אבל כך נקרא המצב הזה.

כלומר, הכלי מרגיש את עצמו, כתמיד. פרט לעצמו הוא אינו מרגיש דבר. רק לפי הרגשתו את עצמו הוא פועל. כך בנויים כל החושים הגופניים של האדם, וכך יוצרים את כל כלי המדידה בעולמנו. כך בנויים בנו כל כלי ההרגשה, וכך זה יישאר תמיד.

בעל הסולם קובע ואומר ב"מבוא לספר "הזוהר", שהמקובלים לא כותבים לעולם, באף ספר קבלה, על מה שלא מורגש ומועבר בתוך הכלים שלהם. הם כותבים רק על הרגשה שבתוך הכלי. על "חומר" ועל "צורה מלובשת בחומר". על הרצון לקבל, על כל הצורות והאופנים שבהם הרצון לקבל מקבל. כלומר, על מה שמרגיש המקובל ועל מה שעובר עליו בתוך עצמו. המקובל לעולם לא כותב על "צורה מופשטת", כי היא אינה נמצאת בתוך הכלי. ועל מה שמחוץ לכלי לעולם איננו יכולים לקבוע דבר. אל לנו לדמיין שמשהו נמצא מחוץ לכלים.

עד כדי כך עלינו להיות דבוקים בחברה. אם לא הכלי הזר הזה, שאפשר לעבוד כלפיו כמו כלפי הבורא, לא יכולנו להשיג את היכולת לצאת מעצמנו, לא לרכוש את התכונה להשפיע, ולא יחס דלהשפיע כלפי משהו או מישהו. אבל בכך שהבורא שבר את הכלי, ובעצם שבר אותנו לאלפי חתיכות; שעכשיו אנו מרגישים את אלפי החתיכות הללו כחלקים שאינם שייכים לנו, הוא נתן לנו, כמו לכלי, כמי שלא יכולים להרגיש אף דבר מחוץ לעצמנו יכולת להרגיש את החלקים האחרים שלנו, שאז ביחס שלנו אליהם, נרגיש בדיוק את היחס שלנו כלפי הבורא. הוא נתן לנו יכולת כזאת. הוא עיצב לנו מצב מיוחד מאוד.

אם לא הייתה לנו יכולת כזאת, לעולם לא יכולנו לסדר יחסים של השפעה כלפי הבורא. הרי האדם לא מרגיש את הבורא, מי הוא ומה הוא. הוא לא יודע מה יש מחוץ לעצמו. אבל עכשיו יש מחוצה לו חלקים שהוא מסוגל לחוש אותם, לעבוד איתם, להגיב אליהם והם אליו, במדרגות ובמצבים שונים, מהמדרגה הנמוכה ביותר, הבהמית, ועד המדרגות הגבוהות ביותר.

יש לו חושים משותפים איתם, תקשורת, קשר כלשהו, והוא נמצא איתם בהבנה הדדית. ולכלים שמטבעם לא יכולים לצאת מעצמם זאת יכולת מיוחדת, הזדמנות יחידה לרכוש משהו מחוץ לעצמם, את הכוונה על מנת להשפיע.

האם הכלי הרוחני לעולם אינו שלי?

הכלי הרוחני לא נמצא בי, הכלי הוא בקשר בינינו, בין הכלים. רק הוא כלי לאור, כי האור הוא מחוץ לכלים. ואם האדם מתכוון למשהו שמחוצה לו, הוא מתייחס באותו יחס לכל מה שמחוצה לו, לאור או לכלי זר, כאל שונה ואחר ממנו, וכך הוא רוכש אותה תכונה כמו של האור.

ברעיון הזה ישנה עמקות גדולה מאוד. אחר כך הוא נראה פשוט כל כך, "ואהבת לרעך כמוך", רעיון יפה שניתן לנסותו ולבדוק אותו. אבל למעשה, באמצעי הזה בונים חוש נוסף, שאחרת אי-אפשר לבנותו. האדם מדמה את עצמו למה שמחוץ לו, אחרת לעולם לא יוכל לצאת מחוץ לעצמו. הרעיון עצמו הוא מדהים. עדיין לא למדנו איך עבדה השבירה בתוך הכלים, אבל זה דבר עמוק מאוד.

אחרת הנברא סגור בתוך עצמו, ללא שום תקווה לצאת מההרגשה. על ידי זה שיש לו כלים זרים, והוא יכול להתייחס אליהם כזרים, הוא מפתח לפיהם יחס של אמת ושקר, פרט למר ומתוק. כי אמת ושקר נמדדים כלפי היחס שלו לאחרים, לעומת מר ומתוק שהם ההרגשה הגופנית האישית שלו.

וכך יוצא בירור נוסף, בירור חיצון. מה זה חיצון? בירור פנימי בכלי, שהוא רצון ליהנות, יכול להיות רק מר ומתוק. אם האדם רוצה ליהנות, אין לו עוד בירורים, הוא נהנה או לא נהנה. ואם האדם הוא רק רצון ליהנות, הוא לא יודע מהם אמת ושקר. אבל מתוך זה שיש עוד מישהו פרט לו, והוא מתחיל לכונן עמו יחסים מיוחדים כנמצא מחוצה לו, את היחסים ההדדיים איתו שלא מתבטאים בהרגשה של מר ומתוק, הוא מכנה אמת ושקר. וכך האדם רוכש בירור אלוקי, בירור שנעשה מחוץ לרצון לקבל.

איך אפשר להגדיר בקיצור את ההבדל ביניהם?

ההבדל ביניהם הוא הבדל בין הרגשה לכוונה. מה שנמצא בתוך הכלי, מר ומתוק, זה הרגשה, "דעת", ומה שהאדם מתייחס אליו על פי אמת מידה של אמת ושקר, זה יחס לכוונה, כלי שונה שנקרא "למעלה מהדעת". "למעלה" אם אני קובע שהוא למעלה מההרגשה שלי. גבוה יותר, חשוב יותר.

איך ניתן להחליף מצבים במהירות וביעילות המרביים, מבלי לטעות?

כל הדברים הללו לא באים על ידי כך שהאדם יודע מה לעשות או קובע מהו המצב הבא שלו. הוא לא יודע ולא בוחר את הדרך הקצרה ביותר. אלא אם כן הוא עובד רק בכיוון של יציאה מעצמו, להיות בתוך החברה מחוץ לעצמו, אז ככל שהאדם משתדל יותר לעשות זאת בכל כוחו ובמאמץ פנימי, זה נחשב שהוא מבצע את הפעולה המועילה ביותר להתקדמותו ולהתקדמות החברה.

בהתאם לכך הוא יכול לגלות מיד עד כמה הוא לא שייך לתכונת ההשפעה, כמה הוא לא רוצה להשפיע, כמה הוא נרתע מהשפעה וכמה חזק החברים מגיבים על זה. אין פעולה מועילה יותר מזאת, והיא פשוטה מאוד, פעולה שכל אחד יכול לבצע ושלא נדרש שכל לביצועה.

איזה מנגנון צריך לבנות שיחייב את האדם להיות ער לשינויי המצבים?

המנגנון הוא חברה. מה פרט לחברה יכול לעורר את האדם? הוא לא יכול לבנות בתוכו מנגנון שכל הזמן יעורר אותו. אין לו דבר כזה. הגוף שלנו הוא רצון לקבל, רצון ליהנות. אם יש לו די אספקה של תענוגים, ואין לו די ייסורים כדי לשנות את המצב, הוא יישב או ישכב ולא ישנה את המצב. זה הטבע שלו. כדי לשנות את המצב חייבים לבנות מצבים חיצוניים, שאינם מורגשים עדיין, לא נמצאים בגוף, ושיחייבו אותו להשתנות.

אם מייצבים את מצב הזה כך, שאני רצון לקבל שנמצא במצב מסוים, ועלי לבנות כלפי המטרה מצב שבו הרצון שלי ירגיש דחף למטרה, איך ניתן לעשות זאת אם אני רק רצון ליהנות? צריך שהרצון לקבל יגיע למצב כזה, שבו לא נוח לו אם הוא לא זז לכיוון המטרה. מה אפשר לעשות כדי לייצר מצב כזה? לתת לגוף מכות, ואז הרצון לקבל מתחיל לזוז ולחפש משהו טוב כדי לצאת מהרע הזה. מה נחשב "טוב" בעיניו? לצאת לסרט, ללכת לשתות בפאב, לצפות במשחק כדורגל, לצאת למועדון ריקודים. אבל בכל מצב הוא לא רואה מספיק תענוגים, והכול אפל. ואז הוא חושב, "הו, בטח יש איזה מקום מואר."

אז יש לבנות את ההבחנות הללו בתוך הרצון לקבל, שיתעורר רק לתענוג שיש בחיפוש האמת, ושיקבל מזה די חומר דלק, כלומר, לחץ, הרגשת הייסורים, כדי שיצא מהמצב שלו וילך להשיג דווקא את האמת. שהאמת תהיה בשבילו כמתוק ושתהיה לו סביבה, חברה שתעודד אותו, שתהיה לו דרך קלה, שיוכל פשוט להיגרר ולהימשך אליה. זה לא פשוט.

כאשר אנו מתחילים לבנות את כל המנגנון הזה, אנו רואים במה אנו תלויים: באופי שלנו, שכל פעם משתנה לכזה או אחר, בחברים, בסביבה שאומרת כך וכך ומטלטלת אותנו הנה והנה וכולי. האדם הולך ובודק את כל המצבים הללו ומגיע למסקנה של בעל הסולם ב"מאמר החירות", שיש אני עם תכונותיי המשתנות ויש סביבה שתכונותיה משתנות, ואין יותר.

על אני ותכונותיי איננו יכולים לשלוט, ואת הסביבה ותכונותיה אולי נוכל לשנות להחליף את החברה או להשפיע על החברים והם ישפיעו עלינו אבל יש כאן גורם שיכול להשפיע עלינו. האדם הוא לא בעל הבית של עצמו. הוא חושב: כבר ראיתי את זה, כבר גמרתי לעבוד עם עצמי, ראיתי שלעולם איני מצליח לסדר משהו בתוכי, שזה מעל לכוחי.

מי שיכול לשנות את האדם זאת החברה. באמצעות רגשות בושה, על ידי מכות, על ידי ההיזקקות לחברים וכולי. החברים יכולים לשנותו, ואז האדם מסכים לקבל מהם מכות והכוונות, העיקר שיהיו לכיוון הנכון. אם האדם מסכים לזה, מגיע לו לבוא לחברה הנכונה. ואז הוא בוחר את החברה שתשנה אותו לכיוון הנכון ותלחץ עליו, ומוכן לשלם לה על זה ביגיעה שלו, בשירותה ועוד.

הכול בא מנחיצות ומהכרה שהבחירה החופשית היחידה שלנו היא בחירה בחברה שתדחוף אותנו לכיוון הנכון. לאדם אין שעון מעורר בתוכו, שיעורר אותו להחליף מצבים פתאום, וגם לא חסרונות שיעלו מתוכו במעין אטיות טבעית והוא יתקדם רק על ידי ייסורים. רק חברה יכולה למשוך את האדם קדימה, רק הסביבה. אם האדם מתחיל להבין זאת, הוא יכול לזרז את המצבים שלו.

מה לעשות אם החברה אינה בוערת?

אם האדם מרגיש שהחברה לא בוערת, עליו להבעיר אותה, לא משנה באילו אמצעים. שיצעק על החברים, שיכה אותם, שיקנה להם מתנות, אבל שיעשה משהו. שיתחיל לחפש, יישב וידבר עם החברים ויתחיל לעורר אותם.

מהו מנגנון חיצוני?

מנגנון חיצוני הוא חיצוני בדיוק כלפיי, שכל הזמן ידחוף אותי לשינויים. אבל ברגע שהאדם מרגיש שהוא זקוק לשינויים, עליו להשקיע את עצמו בחברה. אחר כך החברה תחזיר לו את ההשקעה שלו בה, בעוצמה של פי כמה מזאת שהשקיע הוא בה, ביחס למספר החברים שיש בה ולחוזק הקשר ביניהם, וכולי.

האם החברה עצמה צריכה מנגנון חיצוני?

חברה לא צריכה מנגנון חיצוני נוסף. חברה מחזיקה את עצמה. החברה עצמה יכולה להשתנות ללא גורם חיצוני. היא כוללת הרבה רצונות לקבל בודדים, לא מתוקנים, ביחסים שונים זה עם זה, כשכל אחד מהם נמצא בעליות ובירידות. ומתוך זה החברה נמצאת תמיד בתנועה פנימית משלה.

לכן היא לא זקוקה לעוד מנגנון חיצוני נוסף פרט לה. יש לה שינויים פנימיים מתוך הטבע שלה, כי היא כלולה מהרבה כוחות זרים זה לזה ומשתנים. אחד עולה, אחד יורד, ולכן החברה משתנה כל הזמן. השינויים הללו גורמים לה יחס שונה לכל החברים.

מהי הנקודה הקובעת בהתקדמות החברה?

איכות היחס של האנשים כלפי החברה עצמה. המידה שבה הם מבינים שהחברה הזאת היא ההצלה היחידה שלהם, לפי אותו כלל, שהאדם לא יכול להרגיש דבר מחוץ לעצמו. הוא בנוי בצורה סגורה כך שאינו יכול להרגיש את הבורא ולא יכול להרגיש את האור. אלא מה הוא מרגיש? האדם יכול להרגיש כלים כמותו, שונים, שנראים לו זרים, מפני שעל הכלים האלה נעשתה פעולה מיוחדת מאוד, שנקראת "שבירה".

הבורא הכניס לתוך הכלים הללו הרגשה של זרות זה כלפי זה. הוא החדיר בהם תכונת שבירה מיוחדת. מה הוא עשה? הכניס לתוך הכלים את האחוריים שלו, צורה הפוכה מהשפעה, מאהבה, שנקראת אצלנו "שבירה". ואם אנחנו מדלגים עליה, אנו הופכים את תכונת ה"לקבל" ל"להשפיע". אנו הופכים את האחוריים של הבורא, לפנים. הבורא הכניס את עצמו בינינו בצורה ההפוכה, ואומר: "עכשיו תעבדו. אני הוא, בעצם, מי שמבדיל ביניכם". האור עשה את השבירה. 

0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 הבא »